מאמר אופטימי לעת קיץ

המנצח הישראלי דן אטינגר. צילום: Thomas Niedermueller

פרופ' עודד זהבי סוקר התפתחויות אחרונות בסצנת ה"מוסיקה האומנותית" בישראל.

עד כמה שהדבר יישמע מוזר, התהליכים האחרונים שמתרחשים טיפין טיפין, כמעט באין רואה בעולם המוסיקה האומנותית בארץ צריכים לגרום לחובבי הזאנר לשמחה גדולה. נכון, התקציבים זעומים, משכורות הנגנים מחפירות, הקהל כפי הנראה מקשיש והאולמות...נו, הקונצרטחבאו הם לא, אבל אם היתה אי פעם תקופה שבה המושג "מוסיקה אומנותית בישראל" קיבל משמעות מרתקת באמת, זו התקופה.

אם נבחן לרגע את שדרת המנהלים המוסיקליים של התזמורות הישראליות המובילות (להוציא את הקאמרטה הישראלית) נמצא שם את (לפי סדר אלפביתי) דן אטינגר (האופרה הישראלית תזמורת ראשון) עומר וולבר (סימפונט רעננה) אריאל צוקרמן (התזמורת הקאמרית הישראלית) ניר קברטי (סימפונייטה באר שבע) ולהב שני (התזמורת הפילהרמונית הישראלית) נגלה פה קבוצה של מנצחים צעירים ילידי הארץ שלכולם קריירה בין לאומית משמעותית, לחלקם תזמורות נוספות שהם מנהלים, באירופה (אטינגר, שני) בארצות הברית (קבריטי) ועדיין מוכנים להשקיע את הזמן ואת האנרגיה להתמודד עם המורכבות הגדולה של חיי המוסיקה בארץ.

מתוך התהליכים העכשוויים, יש משהו מרגש ומשמח במיוחד בהחלטה על המינוי המשותף של דן אטינגר למנהל מוסיקלי של התזמורת הסימפונית ראשון לציון לצד התפקיד שימלא כמנהלה המוסיקלי של האופרה הישראלית. בצעד הזה (שהיו לו שותפים גם מנכ"ל האופרה צח גרניט ומנכ"ל תזמורת ראשון עופר סלע) נפתח פתח לשינוי משמעותי באופן שבו יתפקדו שני הגופים האלו.

תזמורת אופרה היא "חיה" מאד ספציפית. הנגנים המנגנים בה נדרשים בנוסף למיומנות הנגינה בכלי גם להבנה עמוקה של הז'אנר. הם נדרשים לגמישות ריתמית יוצאת דופן (ליווי זמרים, שהם, עד כמה שהדבר נשמע מוזר- יצורי אנוש עם צורך פיזי לנשום פה ושם). הם נדרשים להיות מסוגלים לנגן את אותה יצירה בפרשנויות שונות (מי שלא שמע את נגני תזמורת המטרופוליטן בניו יורק מנגנים מוצרט ווגנר באותו יום, לא שמע מומחים סגנוניים מימיו). הם נדרשים למאגר עצום של דימויים צליליים (כמעט כל סופרן שמגיעה תגסוס באופן אחר בסוף "לה בוהם" ושני נגנני החליל בתזמורת יצטרכו להיות מסוגלים להתאים את הויברטו שלהם לזה של הזמרת). נגני כלי ההקשה של התזמורת חייבים להיות אומני צליל, כי אין דומה צליל גונג אצל פוצ'יני לתוף מצעדים אצל דוניצטי, והקונטרבסים....הו הקונטרבסים, ממעקי ה"פיט" הם שולטים באקורדים הנשגבים של ורדי, ושל פוצ'יני (ושל שטראוס ושל וגנר). תזמורת כזו אמורה להיות הכלי המשוכלל ביותר שבנמצא, זהו כלי שדורש תחזוקה, עבודה ועדכון. כמעט כל נגן כלי נשיפה בתזמורת הוא סולן (איך אפשר לדמות את "אאידה" ללא אבוב סולן נפלא, את "חליל הקסם" בלי חליל מרטיט, את "כוחו של גורל" ללא קלרינט סולן, את "ההולל" ללא בסון ראשון, את "אותלו" ללא נבל נפלא, את "נבוקו" ללא סקציית חצוצרות אדירה). נגני כלי הקשת נדרשים למיומנות עצומה (צ'לי בסצנת הנשיקה של "אותלו, כדוגמא). והמשמעות והתפקיד שלהם, גם אם לא תמיד ידועים לציבור הרחב הוא קריטי.

ומצד שני, ובאותו הזמן ממש ה"דיאטה" האופראית יכולה להיות מתסכלת להפליא עבור נגני התזמורת. שעות ארוכות של חזרות והופעות, ישיבה מתחת הבמה, תחושה שהתהילה וההכרה נמצאים במקום אחר. בתזמורות אופרה ישנה לעתים תחלופה גדולה של נגנים, מי שעומד בראש התזמורת נדרש לספק לנגנים עילה ואתגרים משמעותיים. זו הסיבה שבמקומות רבים מתקיימת לצד העונה האופראית עונת קונצרטים נפרדת של תזמורת בית האופרה.

מינויו של אטינגר משדר בעיקר מחוייבות של המאסטרו ושל הגופים שאותם הוא מנהל. אטינגר מבחינתו ישהה בארץ זמן רב יותר (דבר משמח לכשעצמו), והוא יקח עד כמה שהדבר נשמע נדיר במקומותינו אחריות. אחריות על איוש המשרות החסרות בתזמורת (המחפשת כרגע די הרבה נגנים), אחריות על בחירת רפרטואר סימפוני שיוכל להשתמש בתכונות הנהדרות שיש לתזמורת הזו ושיוכל לשרת את בניית הצליל הנדרש ממנה מעל ומתחת הבמה. אחריות רפרטוארית, כולל הזמנת וביצוע יצירות בנות זמננו של המקומיים ושל אלו שנחסך מהם התענוג לחיות ולעבוד בארץ, אחריות על ייצוג האינטרסים של התזמורת בתוך המארג הכלכלי-פוליטי- מקומי שבתוכו היא קיימת. אחריות על המורל המוסיקלי של הנגנים ושל הקהל.

באופן הזה יתקיים גם תיקון היסטורי מסויים שהיה אופייני כל כך לארץ הקטנה והטריטוריאלית שלנו. שריף וברטיני שניהלו במקביל את האופרה הישראלית ואת תזמורת ראשון ניהלו ביניהם מערכת יחסים מורכבת מאד שלא תרמה לאף אחד משני הגופים, הליקויים בניהול האומנותי של תזמורת ראשון תחת ניהולו של ג'יימס ג'אד לצד נוכחות בעייתית למדי בסצנה המקומית של דניאל אורן רק דרדרו את המצב והביאו את התזמורת הזו למקום שדורש פיתרון.

יצא לי לראות לאחרונה את אטינגר בעבודה (גילוי נאות משמח הוא ניצח על הקונצ'רטו השני שלי לחליל). בנוסף לתכונות המוסיקליות שהביאו אותו לקריירה עולמית מוצלחת מאד הוא איש נחוש מאד (ויש האומרים עקשן), יש לו דימויי צלילי מובהקים (ואת זה אני אומר גם בשם עמיתי המנוח אנטון ברוקנר איתו חלקתי את הקונצרט האחרון של התזמורת) חוש ריתמי מצויין ויד ברורה, הוא יודע לעבוד עם נגני התזמורת ועושה רושם שהוא מבין היטב את המציאות בה פועלים הגופים שאותם הוא מנהל. יש סיבה לאופטימיות גורפת.

הערה נוספת. חשובה.
המשותף לאטינגר, צוקרמן, קבריטי ושני הוא שהם בוגרי תיכון "תלמה ילין" מישהו שם צריך לחייך בהרבה סיפוק ושמחה. משהו בעברם, גרם לאנשים האלו לחוויה טובה כל כך שהם מרגישים צורך לחזור ארצה. מישהו כאן בארץ היה חכם מספיק לאפשר להם לעבוד פה. זו התנהלות נכונה. זו התנהלות משמחת. אמרתי כבר שיש לנו על מה לשמוח.