פרידה מאנדרה היידו

מילות פרידה מהמלחין פרופ' אנדרה היידו, חתן פרס ישראל למוזיקה, שהלך אמש לעולמו בגיל 84.

אנדרה היקר. אני מניח שאם היית נוכח אתמול בהלווייתך אתה, היית מחייך את החיוך החכם והממזרי הזה שלך... כי מי חוץ ממך יכול לגרום לקבוצה כל כך מגוונת של אנשים להתקבץ בהתראה קצרה כל כך בלב שכונת סנהדריה הירושלמית. כל אחד ממאות האנשים שהיו שם הרגיש שהוא נפרד מחבר קרוב, ממורה רוחני ומאיש יחיד במינו. אשה חכמה אחת אמרה לי "הזמן אצל אנדרה היה כל כך אלסטי, שכל מחשבה על סופיות בהקשר הזה היא כמעט בלתי נתפסת". והיא צדקה.

קשה מאד להגדיר אותך אנדרה. נדמה שהיו לך כל הרבה פנים: איש דתי עם רוח פרועה. מלחין שדגל לכאורה באינטואיציה, בחשיבה אילתורית משוחררת ומשחררת, אבל כתב יצירות מורכבות הדורשות הבנה, פיענוח ורגישות גדולה מצד המבצעים והקהל. היית פרובוקטור, לכאורה, אבל הכאב של "משחק פסחא" וגם של "יונה" ושל "על האור ועל העומק" היה כאב אמיתי. כאב חודר, שאי אפשר היה להתעלם ממנו. התייחסת בכבוד למוסיקה העממית שליקטת בצפון הארץ, אבל יצרת את אחת היצירות המשונות שנכתבו כאן, "משניות", מעין עולם ומלואו, מסקרן, מתריס אבל גם מלא הבנה לאופן שבו טקסט וצליל יכולים להיפגש, וכששנית אותם עם ילדיך, הבין מי שיכול להבין שלמוסיקה טובה יש כח גם מחוץ לסביבת הגינונים של אולם הקונצרטים.

אני זוכר את ההקלטה של "על האור ועל העומק", ואת הביצוע החי של אחת היצירות המצמררות ביותר שלך "תהילים", ואני זוכר עד כמה ייחלתי לדור של מבצעים שיוכל לתת לך את הביצועים שיצירות כאלו דורשות. ביצוע הבכורה של "תהילים" זכור לי מעוד סיבה. הקונצרט התקיים ביום שלג בירושלים. גארי ברתיני ניצח וזמר בריטון אורח הרעים בקולו. בחלקו השני של הקונצרט הושמעה הסימפוניה השנייה של מנדלסון "שיר תהילה" וזו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שרב המשותף על המפריד בין המוסיקה שלך ובין המוסיקה של מנדלסון.

Mira_Zakai,_Andre_Hajdu_-_cropped

אנדרה היידו ומירה זכאי

אני חושב, שכמו כל המלחינים שאני מכיר עשית הכל כדי לבלבל את מי שהקשיב לך מדבר. בשלב מוקדם מאד של הלימודים אתך הבנתי שהדרך הטובה ביותר להבין אותך היא להיכנס לקרבי היצירה שלך ושל יצירות שאהבת (אני לא יודע אם סיפרת לך את אי פעם אבל בזכותך ביליתי שנה שלמה בלימוד הסימפוניה הפנטסטית של ברליוז ועוד שנה בניסיון להבין מה מצאת בסימפוניה ב רה של צזר פרנק), אני חושב שאני מבין היום, אחרי קריאה חוזרת ונשנית בספר שבו מירה זכאי ואתה משוחחים "דלתות נפתחות" (הוצאת הקיבוץ המאוחד) שהתזזיתיות, חוסר העיקביות לכאורה של התפתחות הקו המוסיקלי בכמה מהיצירות, שהשינויים החדים והבחירות הליכאורה לא מנומקות הן חלק מתפיסת עולם, של בורח? של פליט? של נודד? של צועני? של יהודי? כשדרשת ב,ספר הסגנונות" וב "שביל החלב" מהילדים והמוסיקאים שניגנו אותם לא להתמכר לשום סגנון מוכר, כשדרשת וציפית מתלמידיך לחיות (גם) את הרגע, האם זה היה כי לא האמנת ביציבות? בקביעות? היכולת להיקרע בכל יצירה, בכל תיבה, בכל צליל מן המוכר, הבטוח, הסגנוני, האסכולתי הפכו אותך לאחד המלחינים המטלטלים שהיכרתי. לא הסתתרת מאחורי כלום.

ככל שאני מתבגר אני יודע עד כמה משא שכזה יכול להיות קשה ומוציא מן הדעת. את מה שחסרת באסכולה מקצועית, את מה שיתכן ונשלל ממך בילדות זכית לקבל בבגרותך. זהו אחד המקרים הבולטים שבהם אני יכול להגיד שלמשפחה היה חלק בלתי נפרד במעשה היצירה שלך. מוסיקולוגים אוהבים לספר על העובדה שהרמוני אייבס הייתה חלק חשוב מתהליכי הכתיבה של אישה צ'רלס, שנישואיו של שטראוס לזמרת סופרן השפיעה על כתיבתו, אבל במקרה שלך אני יכול לומר בודאות שרות היידו וששת הבנים היו חלק בלתי נפרד ממעשה היצירה שלך. והם, איש איש בדרכו ובסגנונו הם גם עדות לרוח הרחבה והנדיבה שלך.

קירבת וידעת להדהד את הכאבים והטירוף של תלמידיך הקרובים. איש איש ומשאו, איש איש ואמירתו. דרשת מכולנו להיות אמיתיים, להיות אסתטיים פחות (גם במחיר של ויתור על מיומנויות פה ושם) ונוקבים יותר. דרשת מכולנו "להגיד את הדבר שלנו" ועד היום הדרישה הזו חרותה בליבי.

נדמה לי שבשנים האחרונות הגעת לשלווה יחסית. היצירה האחרונה שביצעה הקאמרטה הישראלית הייתה אלגנטית וחכמה. פתאום צץ לו מבין תפקיד כלי ההקשה מין דריוס מיו קטן שכזה. כשראיתי אותך מופיע ומנגן את שביל החלב באוניברסיטת בר אילן לפני כמה חודשים וכשהענקת לי תקליטור של קטעי חזנות בעיבודך הנחתי שאתה מרשה לעצמך סוף סוף למתן את החקירה הקדחתנית ואת המסע הסיזיפי של הקומפוזיטור בן זמננו.

נוח על משכבך בשלום (אם אתה מסוגל), צליליך חבריך משפחתך ותלמידיך יהיו לך מליצי יושר בעולם הזה.