חדשות / אין למבקר מי שיכתוב עליו

צילום: איתי סיקולסקי (יח"צ)

בימים האלו הגיעה לסיומה תקופה ארוכה שבה כתב נעם בן זאב ביקורות ומאמרים על מוסיקה בעיתון "הארץ"

גילוי נאות: נעם בן זאב לא אוהב את המוסיקה שלי ויש לי חשד סביר שגם אותי לא, אבל צר לי על כך שיפסיק לכתוב בעיתון הזה. צר לי כמוסיקאי וכחבר בקהילה התרבותית המגוונת בארץ. נעם היה (יבדל"א) כותב דעתן ומיומן.

הוא הבין בכתיבה והבין במוסיקה. הוא גם היה שחקן הגון מאד במגרש. נאמן למצפונו ולאמונותיו, סובייקטיביות ככל שיהיו. במדינת ישראל הקטנה יש פיתוי עצום לערבב כתיבה על ועשייה ב..... נעם הגביל עצמו לדפי העיתון. הוא לא יעץ לאמרגנים ולא קידם בשום דרך פרקטית אומנים ויוצרים שבהם תמך, שני ספרים מעניינים שכתב לא זכו לקידום חריג בעיתונו, ואני לא אופתע אם מרבית קוראיו לא ידעו מי היא אשתו (אמנית חשובה בפני עצמה) ומי הם ילדיו.

אני לא יודע אם חרק שיניים כשהבין כמו רבים לפניו (לפיד, רוזנטל, מגל) עד כמה מוגבל כוחו של העיתונאי. אבל בעודו כותב בעיתון, הקפיד שלא לקחת על עצמו תפקיד ביצועי בסצנה. (למעט תקופה קצרה מאד שבה היה מעין יועץ ל"סל תרבות" של ברוריה בקר) הקולות המושתקים שהנכיח בן זאב בעיתון, התעקשותו לבקר בערים ערביות ולכתוב עליהן, רשמיו מסיוריו בעולם וביקורות הדיסקים שלו יחסרו מאד.

נעם בן-זאב. צילום: הלל בן-זאב

נעם בן זאב. צילום: הלל בן זאב

הוא לא תמיד צדק בעיני. היו אומנים ויצירות שהתעלם מהם: הצלחות בין לאומיות של קופלמן ושל דורמן לא זכו כמעט להדהוד, מלחינים צעירים שכתבו מנהמת ליבם הטונאלי זכו לקטילות לא מידתיות והייתה תחושה בתקופה האחרונה שנתן לצפות מראש חלק גדול ממה ואיך שיכתוב.

אבל מעניין לא פחות התפקיד שלקח על עצמו בן זאב: ניהול אומנותי של מרכז "אלמא" בזכרון יעקב. לבן זאב צפויה התמודדות לא קלה, הוא יצטרך לתמרן בין שלושה מוקדים שכמעט אינם ניתנים לגישור, מצפונו האישי והאומנותי, בעלי המקום והאג'נדה שלהם והקהל הרחב. זה שאמור להגיע אל האולמות המפוארים ולאפשר את קיומם.

במשך השנים שכתב בן זאב ניסיתי לשכנע אותו להסתכל על הקרביים של הסצנה, על הניצול, הקושי, התנאים המחפירים שבהם נאלצים יוצרים ומבצעים לעבוד. כמעט תמיד שמעתי ממנו את התשובה "העיתונאי הזה שאתה מחפש הוא לא אני" הערכתי והבנתי את התשובה, בחוזה שמתקיים בין האומנים ובין קהלם תפקיד הקהל הוא לשמוע ולהתרשם, לחוות את יצירת האומנות כמיטב יכולתו ואם הוא עוסק גם בביקורת להיות מסוגל להתנסח בצורה מדויקת ומשכנעת.

אבל אני חושב שעכשיו יצטרך בן זאב להתמודד עם כמה שאלות מוסריות מסובכות, האם יזמין להופיע באולמו גופים שבהם מקבלים האומנים תמורה לא מספקת, או שאינם משולמים בזמן או בכלל? האם יאפשר לאנסמבלים שתחלופת הנגנים בהם היא תוצאה של אי ההסכמה לעבוד בתעריפי מינימום להופיע אצלו? האם יסכים שמוסיקאים שהתבטאו באופן פוגעני כלפי מיעוטים יופיעו באולם שעליו הוא מופקד? האם כשיתעלף שחקן בגלל תנאי ההסעה יפסיק את ההתקשרות עם התיאטרון?

אני מאחל לבן זאב את כל ההצלחה שבעולם. יש לי תחושה שהוא עוד יחזור לכתוב. אני מחכה בכיליון עיניים לספרו: מוסיקה בישראל-מאחורי הקלעים.