בארנבוים על המלחמה: הן הישראלים והן הפלסטינים מפסידים במאבק הזה

אימג'בנק/GettyImages

המנצח והפסנתרן הישראלי-ארגנטינאי דניאל בארנבוים, שמחזיק גם באזרחות פלסטינית שהוענקה לו באופן סמלי, התייחס למבצע "צוק-איתן", בטור שפורסם בעיתון הגרדיאן הבריטי.

אני כותב את מילים אלה כמי שמחזיק בשני דרכונים - ישראלי ופלסטיני. אני כותב אותן בלב כבד, משום שהאירועים בעזה במהלך השבועות האחרונים איששו את מה שאני משוכנע בו מזה זמן רב: שאין פתרון צבאי לסכסוך הישראלי-פלסטיני. אין זה סכסוך פוליטי כי אם סכסוך אנושי בין שני עמים שכל אחד מהם מחזיק באותה אמונה עמוקה ועיקשת - שיש לו את החזקה על אותו חבל אדמה קטן.

ההתכחשות לעובדה הזו היא הסיבה לכך שבמסגרת כל המגעים שהתנהלו בין הצדדים, נכשלו כל הנסיונות לתווך ולהגיע אל פתרון הסכסוך. במקום להכיר במהות של הסכסוך, וכך לנסות למצוא לו פתרון, הצדדים חיפשו פתרונות מהירים וקלים יותר. למרבה הצער, אין קיצורי דרך במקרה של הסכסוך הזה. קיצור-דרך הוא אפשרי רק כאשר אנו מכירים את השטח שדרכו אנו מבקשים לקצר את הדרך - ובמקרה זה, אין אדם שיש לו את הידע הזה, משום שמהות הסכסוך נותרת בלתי-מוכרת, בלתי-נחקרת.

יש בי סימפתיה רבה כלפי הפחד שרעיי הישראלים חשים כיום בשל הרעש הבלתי-פוסק של הרקטות אשר נורות לעברם, ובשל הידיעה המתמדת שאתה או אדם קרוב אליך עשויים להיפגע. עם זאת, יש בי חמלה עמוקה כלפי מצבם של רעיי הפלסטינים בעזה, אשר חיים בפחד ומתאבלים על אבידות הרסניות על בסיס יומי. לאחר עשורים של חורבן ושכול בשני הצדדים, הסכסוך הפך כיום למייאש ומבעית ברמה אשר בעבר לא עלתה על הדעת.

על כן אני מעז להציע שהיום עשוי להיות הרגע להסתכל אל עבר פתרון אמיתי לבעיה הזו. הפסקת-אש היא כמובן חיונית, אך היא כלל וכלל לא תהיה מספיקה. המוצא היחידי מהטרגדיה הזו, והדרך היחידה להימנע מעוד טרגדיות ואימה, היא לנצל את היעדר התקווה שגלום במצב הנוכחי ולהכריח את כולם לדבר אלו עם אלו. אין שום טעם בסירוב של ישראל לשאת ולתת עם החמאס או להכיר בממשלת האחדות הפלסטינית. לא, ישראל חייבת להקשיב לפלסטינים כאשר ביכולתם לדבר בפה אחד.

דניאל בארנבוים בעזה

דניאל ברנבוים בביקורו הראשון בעיר עזה, מנצח על 'התזמורת למען עזה'- תזמורת של מוזיקאים אירופאים. הקונצרט נערך במאי 2011, במרכז אל-מטאף לתרבות שברצועה.
צילום: אימג'בנק/Gettyimages

הצדדים צריכים להסכים במשותף על העובדה שאין לסכסוך הזה פתרון צבאי. רק לאחר מכן ניתן יהיה להתחיל לדון בשאלת הצדק כלפי הפלסטינים, שמבושש להופיע, ועל ביטחון לישראל, שאותו היא דורשת בצדק. אנו הפלסטינים מרגישים שאנחנו מוכרחים לקבל פתרון צודק. השאיפה שלנו היא ביסודהּ שאיפה לצדק ולזכויות שניתנות לכל בני-האדם: אוטונומיה, הגדרה עצמית, חופש, וכל מה שמגיע יחד עם אלו. אנו הישראלים צריכים הכרה בזכותנו לחיות באותה הארץ. חלוקת הארץ יכולה להתרחש רק אחרי ששני הצדדים לא רק יקבלו, אלא גם יעכלו, את העובדה שאנו יכולים לחיות יחד אלו לצד אלו.

בלב ליבו של הפיוס הנחוץ מאד, שוכן הצורך באמפתיה הדדית ובחמלה. לדעתי, חמלה היא יותר מאשר רגש שנובע מהבנה שכלית לצורך של האחר. חמלה היא ציווי מוסרי. רק דרך הניסיון להבין את מצבו של האחר אנו יכולים לצעוד האחד לעבר השני. כפי ששופנהאואר ניסח זאת: "לא קיים דבר שישיב אותנו אל נתיב הצדק בקלות רבה כלכך כפי שיעשה זאת הדימוי השכלי של התלאה, האבל והצער שהם מנת חלקו של המפסיד". בסכסוך הזה כולנו מפסידים. אנו יכולים להתגבר על המצב העגום הזה רק אם נתחיל לקבל את סבלו של האחר ואת זכויותיו. רק על בסיס ההבנה הזו נוכל לנסות לבנות יחד עתיד משותף.