המוסיקאי פייר בולז הלך לעולמו

"אני מנסה להרגיש את המוסיקה באופן רלוונטי בכל פעם מחדש, המהירות הקבועה חשובה לי הרבה פחות"

היום, בביתו שבבאדן-באדן, חדל גופו של המלחין המנצח והמוסיקאי הצרפתי להתקיים. בולז היה בן 90 במותו, וקשה להאמין שדבר אנושי כמו המוות פקד גם את פייר בולז. עשר מחשבות שעלו בי עם קבלת הבשורה היום:

1. זכה בולז, ועד יומו האחרון הוא נשאר רלוונטי לעולם המוסיקה. כמלחין, כמנצח, כהוגה דעות, הוא ייזכר בוודאי כמי שהותיר חותם בל יימחה על הדיסציפלינה בה פעל.

2. בולז, כמו רבים מבני דורו, שאף לשנות את עולם המוסיקה בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה. "פטיש ללא בעלים", הסונטות לפסנתר, "מבנים" טבעו שפה מוסיקלית אחרת, שהיא נועזת וישירה. בולז היה טוען נמרץ בזכות הרלוונטיות של המוסיקה שלו, וביטל ברמות שונות של אגרסיה את יצירותיהם של קודמיו, שנברג ומסיין.

3. אבל מה שמתמיה ומשמח כתמיד, היא העובדה שגם כשכהה עוקצו של החידוש, רבות מהיצירות של בולז המשיכו להיות מנוגנות בזכות ערכן המוסיקלי והעניין שעוררו אצל מבצעים ואצל הקהל כאחד. כאשר מאוריציו פוליני כלל ברסיטל שניגן בחודש מאי 2007 באולם קרנגי בניו יורק יצירה של בולז לצד יצירות של שופן ושל דביסי, הוא גרם למוסיקה הזו להישמע טבעית ומעניינת. כאשר השמיעו "נגני ון ליר" בהדרכת המנצח הצעיר, המבריק ובעל האנרגיות הבלתי נדלות פרדריק שזלן את ה"פטיש ללא בעלים" בשנת 1993 בירושלים, היצירה עוררה הרבה יותר סקרנות מאשר פחד. כאשר אני משמיע את הסונטה מספר 2 לפסנתר מאת בולז בקורס הקיץ ב"מרכז הבין תחומי" בהרצליה, תמיד יש תלמיד שמצביע על קשרים בין האסתטיקה של בולז למוסיקה של פרדי מרקורי, או לרעיונות המוסיקליים של אחד, פרנק זאפה.

4. ואם חושבים על כך, בולז הצליח להביא את אישיותו ואת פועלו המוסיקלי ללב ליבו של הממסד הקלאסי השמרני. הוא נבחר להיות המנהל המוסיקלי של התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק בשנת 1971 והחליף בתפקיד את לאונרד ברנשטיין, והוא גם שימש עד לאחרונה במנצח אורח ראשי של תזמורת שיקאגו.

5. הוא ידע גם לגייס את הממסד הפוליטי, בעיקר זה הצרפתי לתמיכה בפעולותיו. נשיא צרפת ג'ורג' פומפידו ייסד עבורו בשנת 1970 את IRCAM - המכון לחקר המוסיקה האלקטרונית, בראשו עמד בולז במשך שנים רבות.

6. בולז היה מנצח נפלא. בשנת 2010 שמעתי את תזמורת שיקאגו מבצעת בניצוחו את "טירתו של כחול הזקן" של ברטוק ואת "קברו של קופרן" של רוול. זו הייתה חוויה בלתי נשכחת. הייתה תחושה שהפרטיטורה קורמת עור וגידים לנגד עיניך. זה לא היה ביצוע נייטראלי, אלא ביצוע מדויק, מזוכך ונקי עד כאב. התזמורת הפכה למוסיקה. הרגשתי באותו קונצרט שאני מבין לראשונה את דברי הפילוסוף מרסל דיבואה: "הפילוסוף צריך להיות שקוף ביחס לעולם שאותו הוא מתאר". בולז ברא את ברטוק ללא התערבות אנושית לכאורה.

7. אנקדוטה: בשנת 2000 זכה בולז ביחד עם ריקארדו מוטי בפרס וולף היוקרתי. באותה הזדמנות זכיתי לראיין את שני הזוכים באירוע פומבי שהתקיים במרכז למוסיקה ירושלים. בולז היה לבבי באופן מפתיע, פתוח, ואפילו "הסכים להודות" בחשיבותה של מלודיה טובה. במהלך השיחה כמעט ולא נתגלו מחלוקות בין שני הענקים הללו.

8. עוד אנקדוטה: בולז היה היחיד שהצליח להזמין יצירה תזמורתית גדולה מג'ורג' קראמב שהיה המורה שלי באוניברסיטת פילדלפיה. קראמב נהג לספר במעין הערצה על ההתעקשות של בולז שלא לוותר על היצירה (Star Child) שהוזמנה עבור התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק ועל הביצוע הנפלא שנתן לה.

9. בולז זכה לנצח על כל התזמורות החשובות בעולם, הקונצרטחבאו בהולנד, הפילהרמונית של ברלין, ותזמורת קליבלנד מיהו האשיזומה נגנית בקבוצת הכינור הראשון בתזמורת קליבלנד סיפרה על סוד הקסם של בולז: הריכוז והדיוק שלו, הפנים והידיים מאפשרים לכל נגן בתזמורת לשמוע את המוסיקה באופן שבו הוא שומע אותה. במעט מאד מילים, והרבה יכולת הוא מעביר את הקסם לתזמורת במהלך החזרות והקונצרטים.

10. המנצח האיטלקי קרלו גולדשטיין סיפר לי בשיחת סקייפ השבוע שכאשר היה אסיסטנט של בולז, והכין אתו את "פטיש ללא בעלים", הופתע לראות את המאסטרו הגדול מבצע את היצירה במהירות שונה לחלוטין בשתי חזרות עוקבות. כאשר שאל אותו גולדשטיין על פשר השינוי הזה ענה בולז: "אני מנסה להרגיש את המוסיקה באופן רלוונטי בכל פעם מחדש, המהירות הקבועה חשובה לי הרבה פחות".

האם קמו לבולז יורשים בדמותו? אני מסופק. האיש היה נכון וחשוב לזמנו. לזמננו. העתיד יזמן לנו כפי הנראה דגמים אחרים של ענקים מוסיקליים.