ריאיון לאופוס / "הקהל בא כדי לחוות חוויה רגשית, לא מעניין אותו איך שרים דו גבוה"

חן רייס באופרה "שיקוי האהבה" מאת דוניצטי בוינה. צילום: יח"צ, מייקל פון

חן רייס היא זמרת הסופרן הישראלית הבכירה ביותר כיום. לא מכבר סיימה הפקה באופרה הממלכתית של וינה, שם היא שרה את התפקיד ראשי באופרה "השועלה הערמומית" מאת ינאצ'ק. רייס הופיעה עם התזמורות הטובות בעולם, לרבות הפילהרמונית של ברלין (איתה הקליטה את הפסקול לסרט "The Perfume"), הפילהרמונית של וינה, תזמורת לה-סקאלה, תזמורת האופרה הבווארית ואחרות, תחת שרביטם של מנצחים כגון דניאל ברנבוים, ג'יימס לוויין, זובין מהטה וכריסטיאן תילמן.

בשבוע שעבר היא שרה עם הפילהרמונית הישראלית את תפקיד אדלה באופרה "העטלף" מאת יוהאן שטראוס, וזכתה לביקורות נלהבות.

הדיסק החדש שלה - "הזמיר והורד", הוא אוסף מעניין ולא שגרתי של שירי אהבה, בו היא מבצעת בשבע שפות טווח רחב של סגנונות ומלחינים - החל בהנרי פרסל, וכלה בברהמס, שומאן וגוסטב מהאלר. את השירים שבדיסק היא תבצע ברסיטל באולם ויגמור בלונדון ב-22 ליולי, בליווי הפסנתרן צ'רלס ספנסר. רייס עברה פרידה קשה זמן קצר לפני שהקליטה אותו, ובשל כך עמד קיום הפרויקט כולו עמד בסימן שאלה.

אז איך קמים מפרידה כואבת ומקליטים דיסק?

"האמת שזאת השאלה ששאלתי את עצמי לפני שהגעתי לאולפן. שקלתי לבטל את כל העניין, אבל אני לא מסוג האנשים שמבטלים, אני מסוג האנשים שמאמינים שצריך להשלים פרויקטים בחיים, ולא להשאיר דברים פתוחים, כי זה רק משהו שגוזל אנרגיות בעתיד. אני מאוד בעד להשלים, כל דבר - להשלים מערכות יחסים, להשלים מעגלים. למרות כל הקשיים.

היו לי מצבים בחיים שבהם פרויקטים שהתחלתי נקלעו לקשיים כאלה או אחרים. הייתי במצבים שהיו תפקידים שהיה לי נורא קשה איתם, ומקרים שהייתי במקומות שלא אהבתי עם אנשים שלא אהבתי ובסביבה שלא יכולתי לסבול, והפתרון הכי קל היה לארוז את המזוודות ולחזור הביתה, אבל לא עשיתי את זה אף פעם. אני מאמינה שצריך להתמודד, ובסוף ההתמודדות אתה מבין למה המכשול הזה הושם שם בפניך. אני בנאדם שמאוד מאמין באלוהים. אמנם אינני דתייה, אבל אני מאמינה כי המכשולים שהכח-העליון שם בפנינו הם לא במקרה.

לפני ההקלטות עברתי פרידה מאוד קשה. מבלי להכנס ליותר מדי פרטים- הייתה שם אכזבה גדולה, היו שם תובנות, היו שם הרבה בעיות, והפתרון הכי פשוט היה להגיד "אני לא מקליטה את הדיסק". אבל אז 'הוא' בעצם ניצח. זה הנצחון שלו, ואני לא אתן לו לנצח!

אז נכנסתי עוד יותר לתוך המוזיקה ועוד יותר לצדדים הכואבים של האהבה והאובדן, והשירים פתאום קיבלו משמעות מאוד אישית. אני חושבת שזה הסוד של הדיסק - בגלל זה הדיסק מאד מרגש לדעתי, משום שהוא תוצאה של משהו מאוד אישי. כשסיימתי להקליט את הדיסק, הייתי נקייה לגמרי מכל החוייה הקשה, מעין קתרזיס כזה, ופתאום זה חלף ונשכח. זה היה כמו איזשהו זכרון רחוק והרגשתי כאילו שהבראתי מאיזשהי מחלה. שברון לב זאת מחלה, והבראתי ממנה בזכות הכח של המוזיקה.

ביום שסיימתי להקליט את הדיסק, התחלתי מערכת יחסים חדשה, והבנאדם שאיתו התחלתי את מערכת היחסים הזו הוא בעלי היום, ויש לנו ילדה.

בזכות זה שהשירים האלה גרמו לי לחשוב ולחוות מחדש את האהבה על כל הצדדים שלה, ולראות ש"מה שלא הורג אותך - מחשל אותך, יצאתי מחוזקת. ביום שסיימתי להקליט את הדיסק, התחלתי מערכת יחסים חדשה, והבנאדם שאיתו התחלתי את מערכת היחסים הזו הוא בעלי היום, ויש לנו ילדה. זה מראה לכל מי שחווה שברון לב שיש תקווה. בראשון לאוגוסט סיימתי להקליט את הדיסק, ובראשון לאוגוסט התחלנו לצאת באופן רשמי, ושישה שבועות אחרי זה כבר הייתי בהריון, וזאת בכלל הייתה התחלה חדשה.

הדיסק כולל הרבה סגנונות שונים, איך את עושה את המעבר ביניהם?

תראה, אני עבדתי הרבה מאוד על הדיסק, זה לא משהו שאתה נכנס לאולפן ומקליט. זה חודשים של עבודה עם קואוצ'ים של שפות, של כל השפות, עבודה מאוד אינטנסיבית עם הפסנתרן - צ'רלס ספנסר, שיש לו המון ניסיון והמון ידע. הרבה עבודה עם המורה שלי לפיתוח קול. הדיסק הזה זה חודשים של עבודה, חודשים של מחקר, של קריאה, הכנה קולית - אבל לא רק הכנה קולית, אלא הכנה פיזית, אינטלקטואלית ונפשית.

עטיפת הדיסק "הזמיר והורד" (Le Rossignol et la Rose)

עטיפת הדיסק "הזמיר והורד" (Le Rossignol et la Rose)

בסופו של דבר כשאתה מגיע לבמה - איך אתה בעצם קופץ מז'אנר לז'אנר, ממלחין למלחין, משפה לשפה? אחרי עבודת הכנה של חודשים, כשאתה על הבמה זה כבר כ"כ חלק ממך. זורקים את כל הטכניקות ואת כל המחשבות על נשימה, ורק מתמסרים למשמעות של המילים ולמשמעות של המוזיקה. למשל עכשיו, אני עושה תפקיד בצ'כית - ומבחינתי כשאני עולה על הבמה אז אני כבר לא חן, שחושבת על הטכניקות, אני הדמות - שמספרת איזשהו סיפור לקהל. את הקהל לא מעניין איך שרים דו גבוה, בכלל לא מעניין. הקהל שבא רוצה לשמוע סיפור, רוצה לחוות חוויה רגשית. ככה עוברים מסגנון לסגנון - לא צריך בכלל לחשוב על הסגנון, זה כבר כמו שפה שנייה. כשאני מדברת איתך, אני לא חושבת מה להגיד, אתה מדבר איתי ואני מדברת מהלב. ככה זה גם כששרים על הבמה - אבל רק אם אכן נעשתה עבודת הכנה מאוד ארוכה לפני כן - הכנה טכנית, הכנה לינגוויסטית ושל הדמות.

כישראלית שמופיעה רבות בעולם, האם את חשה שרובצת על כתפייך אחריות?

"אמנם כשנותנים ראיונות אני מדברת על ישראל, וכמובן שתמיד שואלים על הצבא ולפעמים גם על פוליטיקה, ואני מנסה לעבור בצורה הכי מקצועית ודיפלומטית - אבל אני לא יכולה להגיד שאני מייצגת את ישראל, אף אחד לא שולח אותי לייצג.

הייתה פעם אחת לפני שנים, כששרתי את המשיח של הנדל בגרמניה. והמילים שאני שרה הם - "Rejoice greatly O daughter of zion, Shout! O daughter of Jerusalem", (גִּילִי מְאֹד בַּת-צִיּוֹן, הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם) ואמרתי לעצמי "אלוהים, אני במינכן, ושבעים שנה לפני זה היטלר עמד ממש כאן ונאם!". הרגשתי איזשהו ניצחון אישי של העם היהודי. כי הנה, דווקא היום, דווקא ישראלית, דווקא יהודיה, שרה לכל הגרמנים ועוד את הטקסט הזה.

יצא לך לעבוד עם מנצחים חשובים רבים, אילו איכויות חשובות לך אצל מנצח?

אני אוהבת מנצחים שהם מובילים. כמובן שצריך לדבר, וצריך להסכים, ולא עם כל מנצח יש כימיה - לפעמים מובילים אותך לכיוונים שאתה לא אוהב. קשה מאוד להסביר, אבל זה הכל עניין של כימיה, כמו אצל אנשים שאתה פוגש. יש אנשים שיש איתם כימיה ויש אנשים שאין, אתה לא ממש יכול להסביר למה זה מתרחש. אני מעדיפה דווקא מנצחים שיש להם הרבה אינפוט, שיש להם הרבה מה להגיד - מעניין אותי לשמוע מה הם רוצים. כמובן שנחמד גם לעבוד עם מנצח שרוצה לדעת מה הזמרת רוצה. אבל הכי חשוב זה כשאתה מגיע להופעה, שאתה לא מרגיש שיש איזשהם מאבקי כח, שהוא מנסה למשוך לכיוון שלו ואני מנסה למשוך לכיוון שלי - אלא שיוצרים יחד ומשדרים על אותו תדר. אתה מרגיש את זה - אתה מרגיש שאין שום התגדות, יש רק זרימה.

אילו הנחות מוטעות בהקשר הווקאלי קיימות אצל זמרי אופרה בתחילת דרכם?

אני אגיד לך משהו שעלול להישמע מוזר בקשר לטכניקה הווקאלית, אני חושבת שיותר מכל הכלים האחרים - הקול האנושי הוא מלא תעלומה ומסתורין ממש. כל אחד צריך למצוא את הדרך שלו. משום שאנחנו כ"כ שונים, זה לא אותו כלי - זה לא שיש פסנתר בתחרות, ועשרים פסנתרנים מנגנים על אותו פסנתר - לא. כל אחד מאיתנו, הוא שונה לגמרי. והכל שונה פיזית, שונה מנטלית - אנחנו שרים עם הנשימה ועם הנשמה.

לדעתי, זמרים צריכים בנוסף לפיתוח קול, גם פסיכולוג או הילר, כי אתה רואה כ"כ הרבה זמרים שהם כ"כ מוכשרים ויכולים לשיר כ"כ טוב, ובחזרות הם שרים מעולה. מגיעה ההופעה - ומשהו משתבש. או להפך - שבחזרות זה קטסטרופה, ופתאום עולים על הבמה וזה מדהים. אז המצב הנפשי, והעצבים - האם אנחנ רגועים, האנחנו אנחנו ב-Zone, האם אנחנו לא ב-Zone, אצל זמרים זה משחק תפקיד מאוד מאוד חשוב, כי הכלי - לא רק צורת הפקת הקול, אלא גם הקול עצמו, מאוד רגיש ומושפע: האם אני חולה? האם אני עייפה? האם יש לחות בחדר? כ"כ הרבה גורמים חיצוניים ופנימיים שיכולים להשפיע, שאני לא חושבת שלאף מורה בעולם יש פורמולה להצלחה. אני לא מאמינה בזה. אני מאמינה שכל זמר צריך למצוא את הדרך שלו - וזאת התעלומה.

לכו למורים - אני הלכתי להמון מורים, ותנסו. אם כי בסופו של דבר העבודה על עצמך היא תפקיד שלך. יום-יום. הרבה פעמים קרה לי שהיה לי יום מדהים, ואמרתי 'פיענחתי את התעלומה, עכשיו אני יודעת איך לשיר'. יום למחרת, זה היה פשוט קטסטרופה, נפלתי על הפנים. ולכן, המסקנה שלי אחרי שנים של שירה, היא שאמנם יש טכניקות שונות, יש טריקים - אבל כל אלה כלים שעומדים לרשותנו. זה הכל כמו צייר שכל יום עומד מול קאנבאס לבן, ויש לו את כל הצבעים לפניו, שזה משהו שאנחנו לומדים - בשביל שיהיו לנו הרבה צבעים. כשהייתי צעירה, היו לי אולי חמישה צבעים, היום יש לי עשרה צבעים. אבל כל יום אני מצליחה לצייר מחדש. בשנים האחרונות, התחלתי ללמד בעצמי. ואז, משום שאנשים באים ושואלים אותך שאלות, אתה חייב פתאום לחשוב על פתרונות, וזה גורם לך להיות זמר יותר טוב.

אילו זמרות את אוהבת ואילו זמרות השפיעו עלייך?

רייס בתפקיד "השועלה הערמומית", עם הבמאי אוטו שנק.  צילום:  Michael Pöhn

רייס בתפקיד "השועלה הערמומית", עם הבמאי אוטו שנק.
צילום: Michael Pöhn

אני מקשיבה לאינטרפרטציות שונות כאשר אני מכינה תפקיד. בתפקיד שעשיתי לאחרונה - "השועלה הערמומית", הקשבתי ללוצ'יה פופ, ומאוד אהבתי את הביצוע. היא גם שרה בשפה שלה, וזה תמיד יתרון. הקשבתי גם לביצועים של זמרות בנות גילי - וגם מזה אפשר ללמוד המון. כמובן שאפשר ללמוד המון מזמרות העבר, כמו מריה קאלאס ואדיתה גרוברובה.

בשירת לידר - למדתי הכי הרבה מפישר דיסקאו, בעיקר מהדרך שבה הוא משתמש בשפה. כשזה מגיע לשירים איטלקיים של בליני או דוניצטי - ברטולי היא המדהימה ביותר מבחינתי. כנ"ל לגבי רצ'יטטיבים של מוצארט, השימוש שלה בשפה האיטלקית זה משהו שאני מעריצה. בתפקידים מסויימים אני מאוד אוהבת את אדית מאטיס. אדיתה גרוברובה היא ה"אדלה" הטובה בהיסטוריה - לא רק בגלל הקלות המדהימה שבה היא שרה את זה, אלא באופן שבו היא מוכרת את הדמות, ומגלמת אותה בצורה כ"כ משכנעת. אלינה גאראנצ'ה - כל דבר ששמעתי אותה שרה, או ששרתי איתה יחד היה פשוט מדהים. יש דברים שאנה נטרבקו עושה מעולה - היא הטראוויאטה הכי טובה שאני שמעתי. שוב, לא בגלל איך שהיא שרה אלא בגלל איך שהיא משחקת את התפקיד. שמעתי אותה עושה את זה לפני 10 שנים וזה היה מדהים.

כיצד את מתמודדת עם הלחץ המקצועי וחיי המשפחה במקביל?

זה קשה. ישנם הרבה דברים שהייתי עושה פעם שאינני יכולה לעשות היום. הייתי עושה יוגה, פילאטיס, פלדנקרייז - היום פשוט אין לי זמן לכל זה, ברגע שיש לך תינוק החיים שלך משתנים. הפוקוס הוא כבר לא עליי - הילדה קמה בוכה בלילה, אני לא אקום אליה? ברור שאני אקום. אז אני מגיעה לחזרה ביום למחרת עייפה מאוד. אין לי ברירה.

לגבי הלחץ, אם היית מדבר איתי לפני 10 שנים אולי הייתי אומרת לך משהו אחר, אבל היום עברו מספיק שנים וניסיון בשביל להגיד שאין באמת קיצורי דרך. צריך לעשות את זה, וצריך לחוות את הלחץ בהופעות, והיו שנים שבהן לפני כל פרימיירה הייתי בשירותים כל היום, או כל הלילה שלפני. אני ממש סבלתי מלחץ! זה גרם לי להיות מאוד לא מאושרת.

אז לומדים לקחת דברים בפרופורציה - הרי אין סיבה לשיר אם אתה לא נהנה. אם זה לא מקצוע שגורם לך להנאה מאוד גדולה, אין טעם לעשות אותו כי ההקרבות שצריך לעשות הן פשוט גדולות מדי. פשוט אמרתי לעצמי - אם אני עולה לבמה, או שזה משתק אותי, או שזה מחייה אותי - ואף זמר לא רוצה לשתוק.