ריאיון לאופוס / המנצח דניאל כהן

המנצח דניאל כהן. צילום: Benjamin Ealovega

ימים ספורים לפני שנחת בארץ כדי להתכונן לפסטיבל האופרה בעכו, שבו ינצח על "החטיפה מן ההרמון" של מוצרט, התפנה המנצח דניאל כהן לראיון בבית האופרה הגרמנית בברלין.

לפני שעלה על הפודיום של האופרה הגרמנית בברלין (ה"דויטשה אופר") לנצח על "חליל הקסם", התרוצץ בחדרי החזרות, מזה של הזמרות, ששירתן מילאה את החדר בעוצמה מפתיעה, לזה של הזמרים הילדים, שלהם הסביר בעדינות כיצד רוצה שיבצעו את החלקים שלהם; עד לזה שלו, חדר המאסטרו, שממנו יצא לבוש בחליפה, שלושים שניות בלבד לפני הרמת המסך.

בתום שלוש שעות של ניצוח על האופרה, הצטלם ברצון ובהנאה המנצח הצעיר בעל השיער השחור השופע והמשקפיים עבי המסגרת ("איתי טיראן לא אהב את המשקפיים הקודמים שלי. הם היו סתמיים לדעתו, אז הוא קנה לי את אלה, והם נהפכו למין סמל היכר שלי", הוא מספר). הצלם ביקש ממנו לרדת במדרגות של תחנת הרכבת "דויטשה אופר" שצמודה לבניין, ולעלות שוב ושוב עד שתצא התמונה המושלמת. כך כהן עשה תוך שהוא מציע עוד אופציות משלו ללוקיישנים טובים לצילום. השיחה אתו שהתקיימה ב-11 בלילה הייתה רק עוד תחנה בערב העמוס שלו. לאחריה נפגש עם קבוצה של מוסיקולוגים מישראל.

בתחילת הראיון איתו דיבר על הפסטיבל הקרוב ועל ההתרגשות שלו לעבוד שוב בעכו. "פסטיבל האופרה בעכו הוא הבייבי שלי", אמר והוסיף ש'החטיפה מן ההרמון' היא "אופרה מאוד ייחודית, ולא דומה לשום אופרה אחרת, אפילו לא לאלה של מוצרט עצמו. היא הייתה פעם הכי פופולרית שלו. בימיו של מוצרט היא הייתה הפרנסה שלו, נוגנה הכי הרבה, בזכותה יצא לו שם של מי שמסוגל לכתוב אופרה.

"זאת אופרה עם המון אתגרים", אמר. "כשמסתכלים עליה בהקשר ההיסטורי של מה שבא אחריה, היא נראית חיה מוזרה, ואם מתבוננים בה לעומת כל מה שבא קודם לכן, היא עוד יותר מוזרה ועוד יותר מרשימה. זאת מכיוון שהיא כתובה בסטייל שלא היה קיים קודם לכן באופרה, 'זינגשפיל' היה ז'אנר שלא היה קיים בה, והוא החדיר לתוכו טכניקה שהוא למד מאופרה איטלקית. הוא הכניס רצ'יטטיבים מלווים, קטעי מקהלה, אריות, דואטים, כל מיני דברים שלא היו בנוף של הזינגשפיל. הוא בעצם הפך את הזינגשפיל לאופרה לכל דבר, שלא לדבר על כך שזאת אופרה ססגונית וסקסית באופן יוצאת דופן. המוסיקה הטורקית בה קורעת מצחוק ולידה ישנם קטעי שירה נשגבים עם יופי עדין שלא היה בדמיון של הזינגשפיל עד אז וכמובן קטעי בראבורה מטורפים של אריה של כמעט עשר דקות שבהן הסופרן משתגעת. אריה שלידה זו של 'מלכת הלילה' נשמעת כמו משחק ילדים. אופרה מדליקה".

ב"חליל הקסם", שניצחת עליה הערב, היו הרבה מאוד תפקידים מדוברים ולא מושרים.

"זה קשור באופן הדוק ל'חטיפה מן ההרמון' ולז'אנר הזינגשפיל. זה הבראשית של האופרה בשפה הגרמנית. האופרה בשפה האיטלקית הגיעה מהקומדיה דל ארטה. היא ניסתה להחיות את האידיאל היווני של יצירה שבה שרים ורוקדים, משחקים ומציירים תפאורה באותו זמן. הדי-אן-איי, האבולוציה הדרוויניסטית של האופרה הגרמנית היא שונה לחלוטין. היא מגיעה מהתיאטרון העממי המדובר שכלל שירי עם. עם הזמן, קיסר אוסטריה יוזף השני, בתקופה של מוצרט, החליט כאקט פטריוטי ליצור בית אופרה מתחרה לאופרה האיטלקית, ושבית האופרה הזה יבצע אופרות בשפה הגרמנית. הוא לקח אנשים שפחות או יותר המציאו מחדש ז'אנר. הדוגמה הגדולה המפוארת ביותר שנוצרה היא 'החטיפה מן ההרמון'. הבאה אחריה היא 'חליל הקסם', אז הדיאלוגים המדוברים מגיעים משם."

"תחשבו איזה אבסורד זה היה לעשות מהלך שכזה. זה כמו שהיום שר בממשלת ישראל יחליט ליצור בית אופרה מתחרה לבית האופרה הישראלי שיבצע אקסקלוסיבית יצירות מקור בעברית. זאת המקבילה".

צילום: יוסי צבקר

צילום: יוסי צבקר

כהן, בן 32, מסיים את העונה הראשונה שלו כמנצח הבית של הדויטשה אופרה, וכמו את היום הזה שהתלווינו אליו, הוא מסיים את העונה הזאת בתנופה ולפחות בעיני המתבונן, בקלילות. "זה מאוד מרגש", הוא אומר בקפיטריה של האופרה בברלין. "'הדויטשה אופר' בעצם נתנו לי מנדט נורא גדול, למרות הגיל הצעיר שלי והניסיון הלא מאוד גדול שהיה לי. ניצחתי על 18 אופרות, 16 מהן היו לי חדשות".

מה ההבדל בין הניצוח באופרה הישראלית לזו בברלין?

"הכל שונה באופן משמעותי. בית האופרה הישראלי הוא בית אופרה מופלא. עצם היותו הוא נס. העובדה שבית האופרה הישראלי קיים, ברמה כל כך גבוהה, עם יצירה כה מגוונת, זה נס שאי אפשר להסביר אותו. הוא בית אופרה עונתי שמגיש כמה וכמה הפקות, בכל פעם עובדים על הפקה, מציגים אותה ועוברים להפקה הבאה. כך זה עובד גם בצרפת, באמריקה ובאיטליה, עד גבול מסוים. בית האופרה הגרמני הוא רפרטוארי, אז הוא עובד אחרת.

"פירוש הדבר שבנוסף לכשבע ההפקות החדשות שיוצרים בכל עונה, יש שלושים ומשהו הפקות רפרטואריות, שנוצרו בעבר ובכל שנה הן מועלות כמה וכמה פעמים. הן עולות בצורה מהירה, זאת אומרת לרוב בלי חזרת תזמורת. הכל מבוסס על ידע קודם של התזמורת ועל יכולת של המנצח להראות מה הוא רוצה מיד ושל הזמרים לתפוס מיד. לפעמים מתקיימות חזרות של יום או יומיים לפני ההופעה כדי להזכיר לאנשים איך הדברים עובדים. ויש חזרות מוסיקליות כמו שראיתם היום - אם המופע הוא ב-19:30, אז נפגשים ב-18:00 ועובדים על המקומות הקריטיים, סומכים על הניסיון המצטבר ועולים על הבמה. זאת שיטה שמאפשרת לבית האופרה פה להעלות 47 כותרים, כלומר 47 אופרות שונות בכל עונה. מספר שהוא לא נתפש".

לא נתפש במיוחד שיש עוד שני בתי אופרה.

"ברלין היא מרכז עולמי של מוסיקה ושל אופרה באופן ספציפי. אולי רק בניו יורק, לונדון או מילנו יכולים להתחרות בה. יש אצלי לוח שנה בחדר עם רשימת האופרות שמועלות בברלין בכל חודש. בברלין כל בתי האופרה מאוגדים תחת אותה מטרייה. בכל ערב נתון יש בברלין שלוש אופרות שמבוצעות על ידי שלושה מבתי האופרה הגדולים ביותר בעולם. זה די מטורף.

"כתוצאה מזה הקהל בא עם המון ציפיות. לפעמים מערכת מאוד נוקשה של ציפיות, מה שמוביל ללחץ מאוד גדול. כשהם אוהבים את האופרה אז הם אוהבים, כפי שראיתם הערב. יש צרחות ושריקות בקהל, וכשהם לא אוהבים את זה אז הם לא אוהבים את זה. היו כאן הופעות שהם קראו בוז, ולא סתם בוז, אלא בוז מצטבר של קהל כועס. אני לא חוויתי את זה על בשרי למזלי הגדול, אף על פי שהיום הזה יגיע, זה ברור.

"כשאני עולה לבמה פה הלב משקשק. גם כשאני עולה על הבמה בארץ הוא משקשק, אבל הוא משקשק בדרך אחרת.
"העבודה בארץ קשורה לאנשים שאני מכיר המון שנים, אנשים שגדלתי אתם, אנשים שביחד אתם גילינו מה המשמעות של לעשות מוסיקה, מה המשמעות של לעשות אופרה. לדוגמה בהפקה הזאת של 'חטיפה מן ההרמון' הבימאית היא שירית לי וייס, שאותה אני מכיר מגיל 14. היכרנו כשהייתי באקדמיה. הפעם הראשונה שראיתי את שירית היה באולם באקדמיה. עבדו על יצירה של מלחין ששמעתי עליו לראשונה אז - ארנולד שנברג. סיפרו עליו שיש לו מוסיקה מוזרה כזאת - אני הגעתי מנתניה, ניגנתי על כינור, לא ידעתי כלום על מוסיקה, אז הלכתי לשמוע. שם ראיתי את שירית שרה בעל פה ומביימת את עצמה ב'פיירו הסהרורי'. זה היה אחד הדברים הכי מרשימים שראיתי, מאז אנחנו מכירים ואוהבים אהבת נפש עזה ועכשיו אנחנו משתפים פעולה על 'החטיפה מן ההרמון'.

העבודה מדהימה כי אנחנו כבר חודשים כל היום בווטסאפ – 'אולי נוסיף את הקטע הזה', 'אולי נחתוך את הקטע הזה', 'הי, למה יש התחלה תזמורתית כל כך ארוכה' ודברים כאלה. אני לא מדבר כמובן על ריכולים מפה ועד הודעה חדשה על כל העולם ואשתו, אבל זה כבר סיפור אחר".

דיברת קודם על כך שעצם קיומו של בית האופרה הישראלי הוא נס. איך אתה מסביר את הנס שלך – בחור צעיר מנתניה שנהפך בגיל כה צעיר למנצח הבית של אחד הבתי אופרה החשובים בעולים?

"הרבה עבודה והמון מזל, ואנשים שמאוד האמינו בי כשהיו להם מעט סיבות לכך; אנשים כמו מיכאל אייזנשטדט וחנה מוניץ, שהכניסו אותי לבית האופרה הישראלית. ביום העבודה הראשון שלי שם, כשהיית בן 23, לא ידעתי שום דבר על אופרה, לא ידעתי מה המשמעות של לנצח על אריה. לא ידעתי שהזמרים מסמנים בחזרות, זה היה שוק גדול. ידעתי קצת לנצח, זה הכל. למדתי בזכות פסנתרני החזרות, מנצחי המקהלה, נגני התזמורת שהיו אוזן קשובה לשאלותי. הסיבה היחידה שאני פה זה כי מיכאל וחנה נתנו לי הזדמנות, זרקו אותי למים העמוקים. אני מקווה שזה ישתלם גם להם. כשאני חוזר לעבוד בארץ זה אושר שאני לא יכול לתאר, עם כל הקשיים.

"הגעתי ממשפחה לא מוסיקלית. היה לי סבא שהיה כנר, אבל הוא הפסיק לנגן בגיל 17. אני בא מבית חצי עיראקי חצי פולני. גדלתי בנתניה, מקום שבו יש הרבה עולים חדשים. יום אחד דפקה מישהי בדלת ואמרה להורי 'אני מורה לפסנתר, אולי הילד ירצה ללמוד'. כך התחלתי ללמוד, ומהר מאוד עברתי לכינור. הרבה אנשים נתנו לי הזדמנויות. נועם שריף הכניס אותי לאקדמיה בתל אביב, דאג שאלמד תיאוריה, הרמוניה, קונטרה פונקט".

מאז למד לא מעט על אופרה, אפשר אפילו לומר שהמון, ובאופן מפתיע יש לו זמן גם לעניינים תרבותיים אחרים. בזמן הצילומים ציטט מסדרת הטלוויזיה המופתית "סיינפלד". לאחר מכן הסביר כי עוד תשוקה שלו בחיים היא קומדיה. "(הקומיקאי האמריקאי) לואי סי-קי הוא האלוהים שלי. 'הוראס ופיט' (סדרה חדשה פרי עטו) היתה אחד הדברים המדהימים שקרו לי בחיים".

סליחה שאני נתלית כאן באילנות הגבוהים, אבל יש משהו בסדרה הזאת של לואי סי-קי שמזכיר את מה שתיארת על 'החטיפה מן ההרמון' של מוצרט. לא היה דבר כזה לפניו וסביר שלא יהיה אחריו.

"בדיוק נכון. לואי סי-קי המציא ז'אנר שלא קיים, ז'אנר שהתבסס על שני דברים, על מחזות טלוויזיה בריטיים ועל סיטקום אמריקאי. זו אחת החוויות התרבויותיות הגדולות שחוויתי באחרונה".