ריאיון לאופוס / דומיניק וולנוובר

האבובן ונגן הקרן האנגלית דומיניק וולוובר. צילום: Ivan Maly

סולן הקרן האנגלית של הפילהרמונית של ברלין בריאיון עם נגן הקרן אלון ראובן, לקראת הופעתו בסדרת "נשפני הפילהרמונית של ברלין" של פסטיבל אופוס.

שלום רב, דומיניק. בוא נתחיל מראשית הנגינה. מתי, באיזה גיל?

"כאשר התחלתי לנגן הייתי כבן חמש, ניגנתי בחלילית. יותר מנגינה, בכלי זה היה כוון של חינוך מוסיקלי. מאוחר יותר בגיל תשע, התחלתי לנגן בחליל. בחליל ניגנתי כחמש שנים, ורק בגיל ארבע עשרה התחלתי לנגן באבוב. מדוע רק בגיל ארבע עשרה? פשוט מאוד: אבי גם הוא נגן קרן אנגלית ואבוב, וכל חייו סבל מאוד מהכנת עלים ופיות. וכך אמר לי: 'קח כל כלי, רק לא אבוב'. אלא שבאבוב הגעתי לאחר חצי שנה לרמה אליה הצלחתי להגיע אחרי חמש שנים בחליל".

אז אני מניח שהרגשת שאתה הנבחר...

(צוחק ) "או יותר נכון, הייתי חלילן לא הכי מוצלח".

בוא ניזכר מעט בדמויות אשר סללו לך את ראשית הדרך. תוכל לספר על מוריך הראשונים לאבוב?

"מורי הראשון היה האגן ואגנהיים, שנתן לי בסיס מצוין על הכלי, אבל היה מרובע מאוד. אי אפשר לכפור בחשיבות ההיררכיה המתודית שנתן לי. מורי השני היה אנגלי בשם סיימון דנט. הוא היה טיפוס של אמן והיה האדם הנכון במקום הנכון כי לא היה רק מורה, אלא מנטור. כאשר למדתי אצלו הייתי מתבגר שחיפש כיוון והוא בהחלט עזר לי למצוא כוון כזה, באבוב ומחוצה לו".

נשמע כמו דמות מעניינת. האם אתה מוצא בו דמות שהשפיעה על אופן ההוראה שלך?

"אומר כך: גם אם הייתי רוצה, לא הייתי יכול. יש לי כיתה של שבעה סטודנטים באקדמיה ע"ש הנס אייזלר בברלין, ומשפחה גדולה. פשוט אין לי את הזמן והמשאבים הנפשיים לתת תמיכה נפשית לכל סטודנט. כמורה, ה'אני מאמין' שלי מאורגן סביב הנגינה באבוב, פשוט להבין ולדעת את הכלי והנגינה בו. גם אם אני נדרש לאספקט יותר פסיכולוגי או אמפתי של ההוראה, זה לא הופך אותי לפסיכולוג".

אם כך , היית מגדיר את עצמך כבעל סגנון הוראה דומה יותר להאגן ואגנהיים?

"אני מקווה שלא. אני מקווה שסללתי נתיב חדש, על בסיס מה שקיבלתי".

נלך תקופה קצרה קדימה. מה היתה נקודת הפריצה בקריירה שלך?

"אני מניח שנקודת הפריצה הייתה קבלתי לתזמורת האיחוד האירופי, בניצוחו של קלאודיו אבאדו, כאבובן ראשון. הייתי רק סטודנט אז".

בוא נלך לנקודה הזאת. רגע אחד אתה סטודנט, ובמשנהו אתה מנגן בתזמורת עם פרופיל החשיפה מבין הגבוהים שאפשר. מה זה עושה?

"למשך ארבעים ושמונה שעות הייתי מאושר, ואז שאלתי את עצמי מה לעזאזל עושים עכשיו. אבל הנה, עברתי את זה".

יש לך משפחה גדולה מאוד (לוולנוובר ואשתו יש ששה (!) ילדים). כיצד אתה מצליח לתמרן בין קריירה שמכתיבה היעדרויות ובית שהוא תובעני בהגדרתו?

"זה באמת קשה. אני אכן צריך לתמרן בין תלמידים, הופעות וילדים, וזה לא קל. אשתי אבובנית גם היא, ואנו מבינים זה את זו וחולקים את העומס. בנוסף, אם יש משימה תזמורתית שגרתית, אינני מרבה להתאמן, זה בהחלט מפנה לי זמן. נגן קרן או חצוצרן אשר היה אמור לנגן סימפוניה של מהאלר צריך לתחזק יכולות פיזיות הקשורות בנגינה, שלא לדבר על עמידות מנטלית. חלק גדול אצלי מתבצע בראש, ומתפנה לי זמן. אני לא מרבה להופיע כסולן ולא לוקח על עצמי עבודות נוספות. ואני אוהב ילדים, מה לעשות".

אשתך אבובנית וגם אביך...

"כן, גם בני הבכור".

זו ממש קללה שרצה במשפחה!

"כן, הייתי אומר..."

אם אוכל לשאול: כיצד אתה מלמד את עצמך יצירה חדשה?

"אני תמיד משתמש בפרטיטורה כנקודת מוצא. כמובן שיש ללטש נקודות מאתגרות טכנית, וזו עבודה יסודית ואיטית. אבל בסופו של דבר, אני מנגן בכלי מלודי, ולא בכדי. זה מעניין אותי יותר משאלות סטרוקטורליות. אני מקפיד לא להקשיב לביצועים אחרים, כדי לא לסלול לעצמי דרך קלה, אלא להמציא אחת".

מהם מקורות ההשראה שלך כנגן, כמוסיקאי?

"בשעתו עסקתי רבות במוסיקה של שומאן ושוברט. שלחתי ידי גם בניצוח, אבל הייתי מנצח נורא, ופשוט ירדתי מזה".

מזלנו. הפסדנו מנצח נורא והרווחנו אבובן נהדר. איך אתה מרגיש בבואך לישראל?

"הייתי כאן לפני שמונה שנים ונהניתי מאוד. הבנתי שאנחנו עומדים לקבל סוף שבוע של שלושים וחמש מעלות. יהיה טוב...