ביקורת / דון ג'ובאני במטרופוליטן אופרה

צילום: Emon Hassan/Metropolitan Opera

הפקת "דון ג'ובאני" במטרופוליטן אופרה. מנצח: פאביו לואיסי.

התלבטתי איזו אופרה לראות בזמן שהותי הקצרה בניו יורק: טריסטן ואיזולדה עם סיימון (ראטל) או דון ג'ובאני עם פאביו (לואיסי). אמנם צרובים אצלי בתודעה ביצועי מופת של האופרה הזו (ג'יימס לווין עם ברין טרפל ומאורות אחרים) וכמעט כל השמות שהופיעו הערב היו לי חדשים, אבל איך אפשר להחמיץ ביצוע חי של האופרה האולטימטיבית הזו, אפילו בזמן שב"עולם האמיתי" עסקו הילארי-דונלד בהשלכת בוץ הדדית?

רמת התחכום הדרמטית, הטקסטואלית והמוסיקלית של "דון ג'ובאני" היא עצומה. חלק גדול מהקסם שלה נובע ממורכבות הדמויות. על הבמה לא מסתובבים צדיקים: את המשרת קונים "בכספים ייחודיים", החתן- פרובינציאלי המיועד לנישואין, אריסטוקרט נעבעך ונבוב, אצילה אחת היסטרית, השניה צדקנית והשלישית ....נו....עושה את המיטב עם מה שחנן אותה בו אלוהים. מכולם, רק ג'ובאני (גלגול טרום פרוידיאני של טוני סופראנו) נחוש ועקבי בהתנהגותו הלא מוסרית ומוכן לשלם על כך מחיר.

בגלל המורכבות הזו, חייב הקהל לחבב את הדמויות, להבין את המניעים שלהן ובעיקר לרצות לשמוע אותן פעם אחר פעם על הבמה. מוצארט יצר אריות ואנסמבלים נפלאים: המשכים נכונים, התזמור נפלא, הפרופורציות מושלמות והמלאכה מרובה (שלוש שעות לפחות).

לביצוע טוב נדרשת נבחרת כוכבים בעלי קולות נהדרים וטכניקה מעולה. קולורטורות בתפקידי הנשים, קפיצות נחשוניות כלפי מטה בתפקידי כל הדמויות, פראזות ארוכות, שינויים דינמיים, אנסמבלים קונטרפונקטיים מורכבים הדורשים טכניקה מופתית, ועדיין בסופו של דבר - המפתח להצלחת כל הפקה של "ג'ובאני" הוא יֹפִי הקולות - וקולות יפים לא שמעתי הערב.

לכל הנשים היה ויברטו חודרני, הן ניחנו בגוון קול דומה מאד: על הנייר נראית ההחלטה שזמרות הסופרן הילדה גרצמבה ומאלין ביסטורם מתחלפות ביניהן בתפקידי דונה אנה ודונה אלווירה - כמתוחכמת ומעניינת, אפילו מהבחינה הקונספטואלית. וגם ההצהרה שאם מקובל לעשות החלפות ליהוק בין הזמרים השרים את תפקידי לפורלו וג'ובאני, למה לא לעשות דבר דומה בתפקידי הנשים - היא בעלת פוטנציאל.

בפועל, העובדה שלשתי הזמרות היו קולות לא נעימים הפכה את ההאזנה לשירתן לקשה מאד (ואיכות הנגינה הנהדרת של נגני כלי הנשיפה בתזמורת רק החמירה עניינים, כי אחרי ששומעים את קווי הקלרינטים ב-"Mi Tradi" אי אפשר לשמוע ויברטו חודרני כמענה).

צרלינה, שאת תפקידה שרה סרנה מלפי, הייתה רחוקה מצרלינות מסוג ררי גריסט, קתלין באטל או אפילו הלן דונאט ותרזה ברגנצה- כשם שאני רחוק מקריירה דיפלומטית. אבהיר. מדובר בזמרות טובות: דיקציה נהדרת, הצלילים הגבוהים בדרך כלל נקיים, גמישות ריתמית מרשימה מאוד, ועדיין - מי רוצה לשמוע ביצוע "בסדר"?

נקודת החולשה הבולטת אצל הגברים הייתה אדם פלשטקה בתפקיד לפורלו - קול קטן, לא מעניין ומשחק שטוח ולא-משעשע. מת'יו רוזה היה מזטו אפקטיבי. על חולשתה של ההפקה תעיד העובדה שהרגע המרגש ביותר (והיחיד שזכה לשאגות בראבו מהקהל במערכה הראשונה) הייתה אריה שמוצארט השמיט מהיצירה בשעתו - "Dalla sua pace", שבוצעה בצורה מרטיטה על ידי הזמר הטוב על הבמה - הטנור הצעיר פאול אפלבי (בתפקיד דון אוטאביו).

לסיימון קינליסייד שהופיע בתפקיד הדון היה ערב חלש. למרות נמרצות תנועתית, הקוֹליות שלו לא הייתה מעניינת - הסרנדה ושיר היין לא סחפו, וגם באנסמבלים הייתה תחושה ש"זה לא זה". ההפקה עצמה היתה מביכה: ריקודי החווה האמריקניים בחתונתם של צרלינה ומזטו וההופעה הדוחה של הרקדניות בסעודה האחרונה של דון ג'ובאני (בבגדים שכאילו נשארו מסצנת הבורדל ב"דרכו של הולל" מאת סטרווינסקי) היו כמעט מעליבות. כמו הפקות רבות במט, הבמה מרגישה חשוכה, התלבושות אפעס "תקופתיות" בהכלאה בין "דון ג'ובאני" של ג'וזף לוסי (אה, מי יתנני את קירי טה קאנאווה) ובין "אוקלהומה" של פרד זינמן.

התזמורת היתה נהדרת. כלי נשיפה כאלו הופכים את חווית ההאזנה למשהו רב ערך. אם רק אפשר היה להשמיט את הזמרים ב "La chi darem la mano" -ולאפשר לבסון ולחליל לנגן את המנגינות, הייתי שמח מאד.

מחשבות בתפזורת
האם ייתכן שיש במט מדיניות של הפרדה אתנית? כל השורה שבה ישבתי (AA) אוכלסה בישראלים (מתוקים ביותר, לידי ישבה צעירה בת 17! אמנם עם אבא, אבל נהנתה מכל רגע). האם מדובר במקרה? כולנו קנינו כרטיסים בנפרד...מעניין.