ריאיון לאופוס / אֶלים צ'אן

צילום: Willeke Machiels

מהמרתקות שבמנצחות הדור הצעיר, בשיחה עם דניאלה שמר.

פחות מחמש שנים חלפו מאז אותו יום בו העניק הנסיך צ׳ארלס את הפרס הראשון בתחרות הניצוח היוקרתית על שם דונטלה פליק לצעירה עלומת שם. אֶלים צ׳אן, אשר הספיקה ביתיים להפוך לאחת המנצחות הצעירות הידועות והמבטיחות בעולם, הייתה אז האשה הראשונה שזכתה בפרס הנחשק. במקצועיות ללא פשרות ועם איזון פנימי מעורר השתאות, היא הודפת מעליה דעות קדומות ופורצת בקריירה בינלאומית. היא מנצחת ברחבי אירופה, ארצות הברית וגם במקום הולדתה הונג קונג, אבל הכל התחיל כמעט במקרה.

האם זה נכון שאת המסלול האקדמי שלך התחלת בלימודי רפואה?

"יותר נכון בלימודי מדעים. למדתי בארצות הברית, שם יש דרישה ללימודי מכינה מקיפים לפני שמתחילים לימודי רפואה. בזמנו עוד לא ממש ידעתי מה אני רוצה לעשות, אבל אהבתי מדעים, אז הלכתי ללמוד ביולוגיה, כימיה ופסיכולוגיה. לצד האהבה למוסיקה, הייתה לי פנטזיה - לעבוד במעבדה, לתור אחר האמת, להתקרב לזירות פשע ולסייע בפתרון תעלומות."

ואז מה קרה?

"הלב שלי לא היה שם. הרצון לא היה חזק מספיק. ניגנתי בפסנתר ובצ׳לו כשהייתי ילדה ולמעשה מעולם לא הפסקתי לעסוק במוסיקה. אפילו כאשר החלטתי להניח אותה בצד ולהתמסר ללימודי התואר הראשון במדעים, המוסיקה שבה וחזרה לדפוק על דלתי. דבר הוביל לדבר והיא שבה לחיי."

מתי הייתה הפעם הראשונה בה אחזת בשרביט המנצחים?

"כשהייתי בת 12 שרתי במקהלת בית הספר. יום אחד המנצח ניגש אלי ושאל אם אסכים לנצח על אחת היצירות בקונצרט הקרוב… ככה התחלתי."

יוצא דופן למדי. כלומר, עם כל הכבוד, מדוע שמנצח יבקש מילדה בת 12, שמעולם לא למדה את המקצוע, להחליפו בקונצרט?

"אני משערת שהוא הבחין במשהו. דבר דומה קרה באוניברסיטה כמה שנים מאוחר יותר. בקמפוס פעלה מקהלה ואני נרשמתי אליה. השתתפתי בבחינת כניסה קצרה, ואחריה המורה ניגש אלי ושאל אם אהיה מוכנה לקחת על עצמי לנצח על אחת היצירות בקונצרט. אמרתי, "בטח, למה לא?". אנשים החלו לומר לי, 'את חייבת לעשות את זה', אבל אני הייתי אכולת ספקות. במשך זמן רב חשבתי שאינני מסוגלת לעשות מוסיקה. פחדתי."

ממה פחדת?

"שאני לא טובה מספיק, שלא התחלתי בגיל מוקדם, שאינני ילדת פלא. מה גם שלא היה לי מושג איך להפוך למנצחת. אפילו הלוגיסטיקה של העניין נראתה לי תעמולה מוחלטת. באירופה אפשר להתחיל בבית אופרה, אפשר לנגן פסנתר, אבל אני הייתי בהונג קונג, רחוקה מאוד מהמסלולים הללו ובאמת שלא היה לי מושג איך להתקדם.

אך דבר הוביל לדבר, והזדמנויות שבו והופיעו. המקהלה של האוניברסיטה ביצעה את הרקוויאם של ורדי, וכאשר הגענו ל 'דיאס אירה', המנצח ביקש לצאת להקשיב מתוך האולם. הוא פנה אלי ושאל אם אוכל למלא את מקומו. חשבתי לעצמי 'ובכן, למדתי את היצירה, מה יש לי להפסיד?'. אחרי המקרה הזה הבנתי שזה קרה מספיק פעמים, ושעליי להפסיק להילחם בזה. הרגשתי שאני חייבת לתת לזה סיכוי."

הקריירה שלך פרצה לאחר הזכייה בתחרות הניצוח ע"שׁ דונטלה פליק, שבעקבותיה חתמת על חוזה של שנה עם התזמורת הסימפונית של לונדון. מה זכור לך מאותה שנה?

"זה היה זמן קריטי. במהלך אותה שנה הקשבתי לתזמורת יום יום, וראיתי עשרות מנצחים אורחים שבאו לעבוד איתה. נגני התזמורת לימדו אותי המון, ולמעשה אני עדיין משוכנעת שבסופו של יום, לנגנים יש הכי הרבה להציע. אחרי ככלות הכל, הם אלו שנחשפו למיטב המנצחים ועבדו עם מיטב המוסיקאים. נגני התזמורת הם אלו שיודעים מה עובד ומה לא."

צילום: Willeke Machiels

צילום: Willeke Machiels

ברור, זה הגיוני. לנגנים יש את מירב הניסיון.

"בדיוק! ברגע של הארה, אמרתי לעצמי: 'הנה אני, מבצעת את היצירה הזו לראשונה בחיי, ומולי אנשים שמבצעים אותה בפעם המי-יודע-כמה, ומי יודע עם כמה מנצחים שונים הם ניגנו אותה לפני… פשוט תשאלי אותם והקשיבי.' אני מאמינה שנגנים הם עם נדיב מאוד אם רק ניגשים לדבר איתם."

החל מהעונה הבאה תשמשי מנצחת אורחת ראשית בתזמורת הסקוטית המלכותית. עם אילו יצירות תתמודדי בתור התחלה?

"הרבה מוסיקה רוסית ורפרטואר סטנדרטי, לפחות בתור התחלה. מאוחר יותר נוכל להעז ולהתנסות גם במוסיקה חדשה."

מה היא עמדתך בנוגע לביצוע מוסיקה מודרנית?

"אני מאמינה שזה חשוב מאוד. כל עוד מדובר באמנות טובה, מלחינים ומלחינות ראויים שישמיעו את קולם. אני מנצחת לפחות על יצירה חדשה אחת בכל תכנית. במיוחד כאשר אני עובדת בשוודיה, שם יש תנועה חזקה לקידום מוסיקה שוודית חדשה, בפרט מאת מלחינות. זה נהדר בעיניי. אני עובדת שם לעתים קרובות ואני מרגישה שלקהל המקומי יש תאבון למוסיקה בת זמננו. הם סקרנים לשמוע דברים אחרים.

הסצינה בלונדון גם היא הרפתקנית למדי. פועלים כיום מספר מלחינים ומלחינות אותם אני במיוחד מעוניינת להוסיף לתכניות."

מי למשל?

"אנה קליין, מלחינה בריטית, על אף שאת המוסיקה שלה הכרתי לראשונה דווקא באמריקה. היא הייתה מלחינת הבית בתזמורת הסימפונית של שיקגו. גם אנדראה טארודי, מלחינה שוודית שכותבת מוסיקה יפהפייה. אני משתדלת להיות מעודכנת בנוגע למי שכותב כיום ואילו יצירות חדשות מבוצעות."

"הזכרת שתי מלחינות. אתמול בחזרה, מנהל התזמורת הציג אותך כאישה הראשונה שזכתה בתחרות הניצוח ע"ש דונטלה פליק (דצמבר 2014). חשבתי לעצמי, 'מובן מאליו שלהיות הראשונה שזוכה בתחרות כה יוקרתית הוא הישג עצום שיש לתת עליו את הדעת.' מצד שני, מצער בעיניי, שנושא המגדר בתחום הזה כה מוטה, עד שמוצאים לנכון להציג אותך בצורה כזו. אף אחד לא היה מעלה בדעתו להציג מנצח במילים, "הוא הגבר ה 40 במספר, אשר זכה בתואר כזה או אחר".

"זהו מצב מורכב. באופן אישי, כאשר אני עובדת, נושא המגדר לא משחק אצלי שום תפקיד. אני פשוט מתעלמת מהנושא הזה לחלוטין ומעסיקה את עצמי בעבודה בלבד. זו השיטה הכי טובה שאני מכירה, לדחוק באנשים לשפוט אותך באופן שווה. פעם נשאלתי אם אני בעד חקיקת חוק שמחייב תזמורות להעסיק מספר מסוים של נשים. בעוד שאני מסוגלת להבין דעות מכאן ומכאן, אני חייבת להודות שעם הזמן התגבשה אצלי התנגדות לחוקים כאלה. עלינו לשחק באופן הוגן. הדבר האחרון שהייתי רוצה, הוא לקבל הזדמנות משום שאני אישה, ולו בכדי שהתזמורת תוכל לסמן ווי על משבצת."

אכן, זה מסלול מסוכן.

"בדיוק. אם את נשארת אמתית עם עצמך ואם את עושה עבודתך נאמנה, אף אחד לא יכול למצוא בזה דופי. כמובן שאת תמיד תלויה בטעם ובדעות של אנשים, אבל זו החבילה שלך, והיותך אישה הוא רק חלק מאותה חבילה. אני גם רואה את זה כתהליך, ושמחה לראות שינויים גדולים שקורים בזירה הזו בימים אלו."

אני רואה שניצחת על התזמורת הפילהרמונית של הונג קונג. לנצח בבית זו חוויה טובה או מלחיצה?

"גם וגם. בהונג קונג בקושי מכירים אותי כמוסיקאית. עזבתי כשהייתי בת 18, ואילו למוסיקה הגעתי בשלב הרבה יותר מאוחר, כאשר התמקמתי באמריקה. לכן הופעותיי על הבמות שם הן גם מאוד משמחות, אבל בו-זמנית מאוד מלחיצות. נדמה לי שלהופיע בבית זה תמיד עניין מורכב עבור אמנים. ציפיות הקהל מאמן שכביכול שב הביתה, הן באופן טבעי גבוהות מאוד, והאמן עצמו רוצה בכל מאודו להופיע שם כשהוא במיטבו."

איך את לומדת פרטיטורה חדשה?

"ובכן, ישנם מספר צעדים שאני מקפידה למלא בכל פעם שאני ניגשת ליצירה חדשה. אני תמיד חוקרת אודות המלחין ומשתדלת להבין את הסיפור שמאחורי היצירה וההקשר בו היא נכתבה. אני בודקת מתי היצירה נולדה ומה עוד קרה באותו זמן. לאחר מכן אני פותחת את התווים. אם מדובר ביצירה מהרפרטואר המסורתי, שקיימים לה הרבה ביצועים והקלטות, אני מקשיבה לפחות ל – 10 עד 15 הקלטות שונות. במיוחד כאשר מדובר בביצועים של יצירות מוכרות היטב, קיימים המון הרגלי ביצוע ומסורות שבינתיים כבר הפכו לחלק מהיצירה. אני רוצה לוודא שאני מודעת למסורות הללו, ומצד שני שאני עדיין יכולה לשפוט אותן מחדש ולשאול את עצמי: 'מדוע תמיד מאטים פה?' או 'האם זה כתוב בפרטיטורה?'. במקרים מסוימים מתחוור לי שבעצם אין סיבה שאעשה כך גם אני.

אני רושמת לעצמי המון הערות בעודי מקשיבה להקלטות. 'אבאדו לוקח טמפו כזה… ברנבוים עושה זאת כך…' לאחר מכן אני נגשת לפרטיטורה בשנית ומנתחת אותה, מן החוץ אל הפנים. אני בודקת את מבנה היצירה ואת מבנה הפראזות. אני מנתחת את ההרמוניה ומחפשת מוטיבים חוזרים. לאחר כל ההכנה הזו אני צריכה להפנים את המוסיקה ולאפשר לגוף לחוש אותה. אני משתדלת לשיר תפקידים חשובים בכדי לאשש הנחות או רעיונות שהיו לי. השירה תמיד מאפשרת לי לשפוט את הטבעיות וההומוגניות של רעיון מסוים. לבסוף אני הולכת לחיות את חיי ונותנת ליצירה להיטמע."

תהליך יסודי ומפרך. זה מוביל אותי לשאלתי האחרונה: מה יותר חשוב, ידע או דמיון?

"מובן ששניהם חשובים. אני סבורה כי היכולת להישאר רלוונטיים לאורך קריירה ארוכה ופורייה, תלויה במידה רבה בדמיון ובחוש יצירתי מפותחים. אבל אין לי ספק שהדמיון חייב להיתמך על ידי ידע ולמידה."

הראיון התפרסם במגזין המקוון MOUNT DELA