השבוע לפני / לא רק אביו של קרלוס קלייבר

אריך קלייבר, סביב 1937. אימג'בנק/Gettyimages

השבוע לפני 124 שנים נולד המנצח אריך קלייבר, אשר ידוע היום יותר מכל כ"אביו של קרלוס קלייבר", אך למעשה היה גם אחד המנצחים הגדולים והחשובים ביותר של המאה ה-20

"כדי שאדע מה לעשות כשאני מנצח, אני משאיר את ההחלטות לליבי, לרגשותיי ולהוקרה שאני חש כלפי המלחין. כל השאר תופס אצלי רק את המקום השני - אם בכלל יש לו מקום כלשהו!", נהג לומר המנצח אריך קלייבר (5 לאוגוסט 1890 - 26 לינואר 1956). כשהיה סטודנט ניגן על טימפני בתזמורת התלמידים. בחזרה על דון ז'ואן של ריכארד שטראוס, עצר מנהל הקונסרבטוריון את הנגינה לומר לקלייבר שהוא מחיש מדי את הקצבים. "שטויות", השיב קלייבר, "אני מנגן את מה ששטראוס כתב, ואתה אינך נוהג כך".

יצא לו שם של אדם קשה ועקשן, שלעתים נהג בגסות רוח מביכה. עם זאת, נגנים בתזמורות העריצו אותו, את עשיית המוזיקה שלו ואת יושרתו המוזיקלית המוחלטת. הוא נהג להתחשב בזמרים באופן בלתי רגיל: "עלו הלילה לבמה, ואל תדאגו, כל השגיאות עליי", היה אומר להם לפני עלות המסך בליל הבכורה, "אם משהו ישתבש, הסתכלו אליי והכל יסתדר".

אריך קלייבר בחזרות על הפרק הרביעי בסימפוניה התשיעית של בטהובן. פסטיבל האביב בפראג 1949

כשם שהיה מתחשב כך גם סירב למחול על התרשלות, ואת שגיאתו של נגן היה יכול לזכור בזעם שלא חלף גם אחרי עשרים שנה. סדר וקפדנות היו חשובים לו תמיד. כמי שהיה מרבה בנסיעותיו, לימד את רעייתו להכין רשימה סטנדרטית של חפצים שאין בשום אופן להשאירם מחוץ למטען שלו (היא "הוחמאה" כשגילתה ברשימה הבדוקה שקיבלה מידו, שהוא רשם בעיפרון את המילה "אישה" בין "משחת שיניים" ו"מקטורנים"). רק פרטיטורה הייתה מרגיעה אותו: כך זה היה בנסיעות המתמשכות אל מעבר להרי האנדים או כששכב בשמש בריביירה הצרפתית, עם עגבניה קרה בידו האחת ומיסה סולמניס באחרת.

קלייבר נודע במאמציו התמידיים להשיג דיוק מושלם. הסבריו בחזרות היו קצרים, שנונים ולעניין. פרשנויותיו ליצירות רבות, ובעיקר לאלה של מוצרט, בטהובן וריכארד שטראוס - היו בעלות עוז, להט ואנושיות שעשו את ביצועיו ליחודיים במינם. מצד אחד, התייחס בביטול למושגים כמו "השראה", והמוטו שלו כאמן מבצע היה "מוכנות היא הכל". מצד שני, נהג לומר: "לביצוע הטוב שני אויבים: האחד - השגרה, והאחר - האלתור".

באוגוסט 1923 הוא עשה את בכורתו כמנצח באופרה הממלכתית של ברלין בהצגת פידליו של בטהובן. למנצח הצעיר ניתנה האפשרות לחזרה אחת בלבד, והצלחת הקונצרט הייתה כה גדולה, עד שהוא מונה בתום הקונצרט למנהלה המוזיקלי של האופרה בחמשת השנים הבאות, כשהוא מנצח על רפרטואר עצום - מפרסל ועד שנברג.

אריך קלייבר ותזמורת האופרה הממלכתית של ברלין: הדנובה הכחולה (יוהאן שטראוס)

אריך קלייבר ואלבן ברג

אריך קלייבר, אלבן ברג וזמר הבס לאו שויצנדופר (משמאל לימין), לפני הבכורה לאופרה "ווצק" באופרה הממלכתית של ברלין. 1925

שתי נקודות השיא בעבודתו בבית האופרה היו הבכורה לאופרה "ווצק" של אלבן ברג (שעליה עשה 137 חזרות), והבכורה של הסוויטה מתוך האופרה "לולו" של אלבן ברג, עליה ניצח בשנת 1934 בניגוד לרצונם של הנאצים - מה שהביא לסיום כהונתו תוך ארבעה ימים. עלייתם לשלטון לא גרמה לקלייבר להפסיק להתייחס אליהם בתיעוב, ועד מהרה מצא את עצמו נרדף בידי השליטים החדשים. ב-1938 עזב את ביתו וקבע את ביתו החדש בארגנטינה.

ב-30 ליולי נולד בנו קרל, שיהפוך לימים למנצח קרלוס קלייבר. קלייבר האב הטיל במשך תקופה ארוכה צל על הקריירה של בנו. לקולגות, נהג להציג את בנו: "זהו בני קרלוס, ואין בו שמץ של מוזיקליות". עד שלהי גיל ההתבגרות של הבן, לא התיר לו אריך לעסוק בניצוח והתעקש שיתמקד בלימודי הכימיה. לבסוף התיר לו לעסוק בניצוח למשך שנה, ושיגר לו מכתב: "כשאני הייתי בן 19, גם אני לא ידעתי מה יעלה בגורלי. רק ידעתי שלא היה לי די כסף לאוכל, וחיי לא היו חיים ללא מוזיקה. עתה, אני מקווה שיש לך די אוכל, וכי יש לך די זמן פנוי מלימודיך שתוכל לקבוע שגם בחייך שלך למוזיקה לא יהיה תחליף".