ביקורת / אשנבאך בפילהרמונית

המנצח כריסטוף אשנבאך. צילום: יח"צ

הפילהרמונית הישראלית עם הכנר ריי צ'ן בניצוחו של כריסטוף אשנבאך. היכל התרבות 26.03

אף מילה על הכלי של הכנר הסולן ריי צ'ן (סטרדיווריוס) או על הספונסור שלו (ג'ורג'ו ארמאני). אף מילה על הבלוג שלו (לא קראתי) או על העברית הרהוטה שהפגין כשהציג את ההדרן שניגן (קפריצ'יו של פגניני). האמת היא שאין הרבה גם מה להגיד על נגינתו את הקונצ'רטו לכינור של ברהמס בקונצרט למינויים של התזמורת הפילהרמונית הישראלית ששמעתי במוצאי שבת.

הוא ניגן היטב. בצליל גדול ויפה, בטכניקה מושלמת, בהבנה סגנונית ראויה ובקשב ראוי לדיאלוג עם האנסמבל, ועדיין, לא היה בכל זה כדי לעורר אצלי התרגשות או עניין גדולים במיוחד. לברהמס יש נטייה לכתוב סימפוניות במסווה של קונצ'רטי. יצירות תזמורתיות לכל דבר, עם רבדים מיצלוליים והבעתיים עמוקים שמספקת התזמורת, עם רוחב יריעה מבני וזיקות מתפענחות בין הפרקים.

בביצוע ששמענו, כמו בקונצרט כולו בלטו מאד התזמורת והמנצח. האבובן דודו כרמל (שברהמס כתב לו את אחד הקטעים היפים ברפרטואר הסימפוני בפתיחת הפרק השני של הקונצ'רטו) נגן הקרן ג'יימס מדיסון קוקס (היכן הימים שבהם הסתפקו מנויי הפילהרמונית בנגינה טובה הרבה פחות) החלילן יוסי ארנהיים, קבוצות הויולות והקונטרבסים כמו גם יתר חברי התזמורת הצליחו להאפיל במידה מסוימת בהדרכתו הנמרצת של מאסטרו אשנבך על הסולן עתיר התהילה. יש תחושה שכדי להרשים בעמדת הסולן בקונצ'רטו כזה נדרשת אישיות עולה על גדותיה. מישהו עם עומק או תשוקה או חכמה אינסופיים, מישהו שיש לו לומר משהו שטרם נאמר על היצירה. במקרה של הסולן אתמול, איך לומר, הייחודיות נשארה בקורות החיים בתכניה.

הסימפוניה הרביעית של מהלר היא פנינה. קשת מרהיבה של צבעי צליל כליים וקוליים נפרשת לאוזני המאזין, מנגינה קסומה אחת מפנה את מקומה למנגינה יפה לא פחות, ה"מפה הרגשית" ברורה, נדמה שמהלר כמעט ומוותר על האירוניה או על ההפתעות הניגודיות שמאפיינות את הסימפוניות הראשונות שלו. נראה גם שהניסיון ליצור שגב והוד קתדרליים שמאפיינים סימפוניות מאוחרות יותר נעדר מדפי הפרטיטורה הזו, זו סימפוניה חשופה שמהווה אתגר ביצועי גדול לתזמורת ולמנצח.

אשנבך הבין שגוף הביצוע שלפניו מסוגל להתמודד בהצלחה עם האתגר. הוא אפשר למפגש בין מהלר ובין התזמורת הפילהרמונית הישראלית להתרחש באופן כמעט טבעי. הוא בחר בטמפי משכנעים מאד, הוביל ביצוע שהיה גמיש מבחינה ריתמית מבלי לגלוש לסנטימנטליות יתר ופרש קשת משכנעת של עוצמות צליל. ניכר היה שאין בביצוע שלו תיבות סתמיות או תהיות כיווניות. התזמורת נענתה לו בשמחה. כלי המיתר ובעיקר קבוצת הכינור הראשון (בראשות דוד רדז'ינסקי שגם ניגן היטב את קטעי הסולו שלו) ניגנו בצליל מבריק ובאינטונציה מעולה את תפקידם המאתגר, אל ארנהיים, כרמל וקוקס הצטרפו בהובלה משכנעת גם הקלרניטן רון זלקה ונגן הבסון דניאל מזעקי.

תזמורת היא "כלי נגינה" מסובך ומגוון. בשבועות האחרונים שמעתי את הפילהרמונית מתמודדת עם יצירה מודרנית מסובכת של לוקא לומברדי, עם סימפוניה קודרת ומתעתעת של פרוקופייב, עם קונצ'רטו לכינור של סיבליוס ועכשיו עם ברהמס ומהלר, בכל אחת מהיצירות נדרשה התזמורת לגישה צלילית אחרת, לדגשים סגנוניים אחרים, להתמודדות עם טווח דינמי, הפקת צליל, מצלולים אחרים. נראה שהתזמורת מעוניינת בעשייה מוסיקלית ומסוגלת לה, והיא מעבירה את התחושה הזו היטב לקהל.

מחשבות בתפזורת
אם אתם חושבים שמוסיקאים הם ביקורתיים תחשבו שוב. לקונצרט אתמול התלווה אלי חבר, ארכיטקט מוכשר ופעיל. מהרגע שנכנסנו להיכל התרבות הוא הפנה את תשומת ליבי למסגרות הברזל המכוערות לחלונות הפונים לככר הבימה (שגם הם זקוקים לניקוי דחוף), לפיסות מתכת משוחררות וברגים חסרים בדלתות הכניסה ליציע, למעקה מוזנח. לתאורה חזקה מדי בקומה השנייה מפתיע ומאכזב לראות עד כמה התרגלנו להחמצות ההקטנות הללו.

מחיאות הכפיים אחרי פרקים ראשונים ביצירות מרובות פרקים הפכו כבר להרגל, מה שהפתיע אותי אתמול היה מנהג חדש: גל שיעולים ארוך וחזק במיוחד הציף את האולם עם סיום הפרק השני של שתי היצירות. כאילו מאמץ איפוק קשה בא אל סופו בקתרזיס רבתי של שיעולים ועיטושים.

התוכניה: כבר המציאו את הגלגל. הגיע הזמן לשדרג גם את הכתיבה ואת הקונספט לעידן הנוכחי. סוגמאות לא חסרות והאינטרנט מלא בדוגמאות לכתיבה חכמה מדויקת ומסקרנת על מוסיקה.