ביקורת / פאוסט באופרה הישראלית

צילום: לארי ברנד

"פאוסט" מאת גונו באופרה הישראלית. מנצח: דן אטינגר. בית האופרה, 6.3.17.

ההפקה הזו ל"פאוסט" של גונו אינה מושלמת, אבל תיזכר כאחת ההפקות המרשימות שעלו באופרה הישראלית בשנים האחרונות. זמרים טובים בתפקידים הראשיים, במה יפה, ניצוח אנרגטי- בהחלט היה אמש ממה ליהנות. האופרה אמנם ארוכה מדי (ארבע שעות ברוטו) ולעיתים אפילו מתישה, אבל בסך הכול המאמץ שווה.

המרכיב הראשון שצד את העין אמש היה הצד הויזואלי, שעל כל מרכיביו (כולל כוריאוגרפיה) הופקד האיטלקי סטפאנו פודה (Poda). ככלל, בחירות הבימוי שעשה פודה אפקטיביות מאוד. המוטיב המרכזי בעיצוב הבמה הוא טבעת ענקית שעולה, יורדת ומסתובבת בהתאמה להתפתחות העלילה. זה היה יפה ומרשים, חוץ מכמה דקות מעצבנות בהם נשמע המנגנון שמסובב את הטבעת ברעש חזק ועקשני. יש להניח שזה יסודר בהצגות הבאות.

הצד התנועתי של האופרה מגיע לשיא בסצינת "ליל וולפורגיס" (Walpurgis), מעין אורגיה גיהנומית בה מופיעה להקת רקדנים ורקדניות עירומים צבועים בשחור. כמו יתר השיאים של האופרה הזו- גם המוזיקליים- זה קורה רק לקראת הסוף. אם אתם מתלבטים אם ללכת בהפסקה השנייה כי התעייפתם מהחלק השני המשמים- באמת שכדאי להישאר.

הבעיה העיקרית של "פאוסט", מעבר לאורכה המופלג, היא בכך שקשה להתחבר לסיפור מבחינה רגשית. פאוסט סובל ממשבר גיל העמידה, ועושה עיסקה עם השטן לחזור להיות צעיר ונחשק. מרגריטה לא סגורה על עצמה, וחושבת שאלוהים יעזור לה (הוא לא). דמויות המשנה לא יותר משכנעות. קשה להתחבר לסיפור מופרך שכזה, ועוד יותר קשה להתרגש ממנו. למי שלא מכיר את האופרה כדאי לעשות תיאום ציפיות: אין מה לצפות פה לחוויה של "לה טרוויאטה", "מאנון לסקו", "לה בוהם" או שלל אופרות אחרות, שדורשות קלינקס צמוד.

למרות כל זאת, הזמרים בתפקידים הראשיים היו טובים מאוד. גסטון ריברו (פאוסט) הציג קול חזק ועשיר, ומבחינה בימתית הצליח לשדר היטב את הנוכחות הלוזרית שדורש התפקיד. אורליה פלוריאן (מרגריט) היתה נהדרת, גם מבחינה קולית וגם מבחינה בימתית. אם היה משהו מרגש בערב הזה, אלו היו האריות הספורות שלה לאורך האופרה. עוד בלטו לטובה נעמה גולדמן (ב"תפקיד מכנסיים" של הנער סיבל), והבריטון הרומני בתפקיד ולנטין (אחיה של מרגריט).

לעומתם, פאולו בטאלייה (השטן) היה מאכזב מאוד. הקול שלו חסר עומק וברק, והוא לא הצליח לשדר את ה"שטניות" שנדרשת כל כך מהתפקיד הזה. מי שיראה פעם את ברין טרפל שר את התפקיד, עם כל הפרצופים וגווני הקול הכרוכים בכך, יבין מיד למה הכוונה.

בנוגע לניצוח- המנצח דן אטינגר, שחזר לאופרה הישראלית אחרי מספר שנות היעדרות, עורר ציפיות גדולות. התחלת הערב דווקא לא ניבאה טובות: התזמורת נשמעה לא נקייה, וגילתה בעיות אינטונציה ותיאום. באופן פלא, כל אלו הסתדרו במערכות המאוחרות יותר (יש חמש). לקראת הסוף התזמורת כבר צילצלה יפה מאוד, וגם כאן, סביר להניח שהדברים ילכו וישתפרו ככל שהאופרה תועלה שוב. אטינגר הוביל ביצוע נמרץ ואנרגטי, וכתמיד, היה תענוג לראות אותו בעבודה. גם את מקהלת האופרה – כמו בהפקות קודמות- אהבתי מאוד.

כמה הערות:
שבחים למתרגם ישראל אובל, על תרגום קולח וענייני.
ההיפך משבחים למי שכתב את תקציר העלילה בתכניה. זה נראה כמו עבודה של גוגל טרנסלייט. דוגמא: "נגעל מהיין המוגש, מפיסטופלס מעלה באוב בציר טוב יותר". לתחביר עברי יש כללים ("מפיסטופלס, שנגעל מהיין המוגש, מעלה באוב יין מבציר טוב יותר"). רבאק, אתם אופרה, לא חנות מכולת. אי אפשר סתם לתרגם מילולית.