ביקורת / "פיגארו" בפילהרמונית

צילום: עודד אנטמן

"נישואי פיגארו" מאת מוצארט בביצוע קונצרטנטי. 04.06.17, היכל התרבות. מנצח: דן אטינגר

"אופרה בביצוע קונצרטנטי" היא חיה משונה. עד כמה שהדבר נשמע מוזר, אני ממליץ מאד לשמוע את שלוש וחצי השעות שמציעה התזמורת הפילהרמונית הישראלית בימים אלו בעיקר מהסיבות הבאות:

1. שישה צלילים (שלושה בכל פעם) דו-רה-מי (פעמיים), פה וסול שמנגן האבובן דודו כרמל באופן שהוא בין מושלם (איכות צליל) לאלוהי (החלטות עדינות על שינויי טמפו בתוך המהלך הזה) ברגע השיא הרגשי של האופרה פתיחת האריה הנפלאה Dove sono .

2. ההפסקה הלא מידתית והאמיצה שיוצר המנצח דן אטינגר בין שני חלקי האריה הזו.

3. הטנור המדהים רוברט מקפירסון (כן, כן, יש תפקיד טנור ב"נישואי פיגארו", וקול כזה כבר מזמן לא שמעתי). שמישהו יספר לי כשהוא יבצע את תפקיד טאמינו או טום רייקוול בסביבה.

4. הביצוע הקולי והבימתי של המצו-סופרן עדנה פרוחניק וזמר הבס קריסטין סיגמונדסון שהציגו קולות עסיסיים, והנאה מופגנת מתפקידי ה"טלנובלה" שמוצארט ודה פונטה הפקידו בידיהם. הנוכחות הבימתית והקולית שלהם הצליחה לגנוב את ההצגה כמעט בכל רגע בו נכחו על הבמה. לפרוחניק, גם אחרי הרבה שנים בניכר נשארו עדיין איכויות בימתיות "ישראליות" מובהקות, ותנועת ה"קישטה" שלה ביציאה מהבמה הייתה לוקאלית באופן מענג.

5. מלאכת המחשבת הקונספטואלית שהציג המנצח דן אטינגר לכל אורך הערב ונוכחותו הבימתית והפסנתרנית המשכנעת, הבחירה בטמפי איטיים מהצפוי במערכה הראשונה ("התרצה לרקוד רוזן?), הטיפול המשובח בסוגיות של איזון בין כלי הנשיפה והמיתרים (בעיקר במערכה השנייה שבה הייתה הזדמנות לקבוצת הנשיפה של התזמורת לזהור) והדרמה שהפיק מהרצ'יטטיבים אותם ליווה מהצ'מבלו הציעו מבט אחר, "אוטומטי פחות" על היצירה הזו.

6. האזנה ולא פחות- צפייה בחברי התזמורת הפילהרמונית בשהותם על הבמה. הקונטרבסיסט הצעיר שמחייך למשמע פיתול מצחיק בעלילה, נגני החצוצרות והטימפני (שמנגנים מעט מאד ביצירה) שנדמים מהאולם כמו חבורה של צופים מתעניינים ומגיבים, דינמיות התנועה של נגני המיתרים וההנאה שלהם מהמעדנים שמוצארט סיפק להם. אלו דברים שהולכים לאיבוד בחווית הצפייה של אופרות מבויימות, עתירות תפאורה ותלבושות.

נהניתי פחות מהזמרים בתפקידים הראשיים. הסופרן רינת מוריה הביאה לבמה את האישיות המרושעת ואולי אפילו האכזרית של סוזנה המשרתת החכמה אבל החן, המתיקות ויכולת הפיתוי הקוליים חסרו לי. את האריה הגדולה שבמערכה הרביעית ביצעה מוריה בפיאנו נפלא והצליחה ליצור בו רגע של קסם קולי ומוסיקלי.

האכזבה הגדולה שלי היתה מהסופרנית אלכס פנדה בתפקיד הרוזנת. מוצארט הפקיד בידי הרוזנת את הלב הרגשי של היצירה. שתי האריות שלה הן מופת לכתיבה לירית, כואבת ומעוררת אמפתיה, הן מוקפות ברצ'יטטיבים דרמטיים ונוקבים- אלו בוצעו היטב, ברוח "טרום ורדיאנית". אבל בשתיהן נשמעו בעיות אינטונציה מפתיעות (כמעט ואי אפשר להתאושש מקוורטה לא נקייה בתחילת "פורגי אמור") והיעדר סגנון או רגישות למה שנדמה שמוצארט קיווה להשיג בהן.

רינת שחם ככרובינו שרה היטב אבל נפלה קורבן לאי החלטיות בנוגע לסוג התצוגה בימתית אליה מחויבת ההפקה הזו. לבצע את תפקיד כרובינו בלי בימוי קשה לטעמי יותר מאשר להתמודד עם ביצוע הפקיד בהפקה בימתית מלאה. יחד עם זאת הבחירות הקוליות שלה (בעיקר ההחלטה לשיר את "Voi che sapete" בקול בוגר, נשי ורווי רגש) היו מעניינות ומהנות. דניאלה סקורקה הייתה חיננית ובהירת קול וכך היה גם יאיר פולישוק.

שני הגברים בתפקידים הראשיים רומן טרקל (הרוזן) ודניאל אוקוליץ' (פיגארו) היו גבריים, צעירים וגבוהים, מתנועעים בחן על הבמה, מייצרים הבעות פנים כועסות ומשועשעות בהתאם, ומנהלים ביניהם אינטראקציה קולית ובימתית. מוצארט, ממזר שכמותו היה מומחה ב"מונוכרומטיות קולית ייזומה": ג'ובאני ולפורלו, פיגארו והרוזן, מי האדון, מי המשרת, מי הרמאי ומי מרומה. הדרמה- ברורה, המחוות הקוליות והדרמטיות נוכחות היטב בפרטיטורה ועכשיו נדרשים רק קולות מדהימים שיביאו את מוצארט לידי ביטוי, וכאלו לא שמענו אתמול. יתכן שבעוד כמה שנים נוכל לשמוע ביצועים אחרים משני הזמרים האלו, אבל בינתיים לא נותר לנו אלא להודות להם על אינטונציה ודיקציה משובחות ועל בימתיות מהנה.

צילום: עודד אנטמן

צילום: עודד אנטמן

לסיכום: חוויה מומלצת. אחרת.

מחשבה קצרה:

יש מקום לשינוי מהותי באופן שבו אמנים מציגים את עצמם בתכניה: "זכתה בפרס חביב הקהל על ביצוע רצ'יטטיב מקוצר בתרומת משפחת גלוקנשפיל לזכר אמם המנוחה גרטה" (פאראפרזה כמעט מדוייקת על טקסט אמיתי). צריך לעוף בעריכה.