ביקורת / העטלף באופרה הישראלית

"העטלף". צילום: יח"צ

קשה לכתוב יצירה קלילה, תוססת, מקסימה, קשה עוד יותר לבצע אותה היטב, וכפי שהתברר לי היום בערב קשה לא פחות לשרוד את שלוש שעות הצפייה בה.

יוהאן שטראוס (הבן) היה מלחין חכם (מאד). הוא הבין שכדי לבדר אתה חייב להיות מצוין. אתה חייב להיות מבריק, מפתיע נגיש ומתוחכם. הפרטיטורה של "העטלף" נהדרת. בנוסף למנגינות הקליטות, להרמוניות הערבות, ולמקצבים השמחים יצר בה שטראוס מארג קסום של "מתנות" מוסיקליות": תזמור נפלא (הכפלות רעננות בין כלי הנשיפה והמיתרים, כתיבה אלגנטית לכלים סולניים כמו האבוב והחליל, מרקמים קלילים הבנויים על תזמור נכון של קווי בס והשארת "חלל" מנעדי המאפשר להם להדהד), מעברים סגנוניים מפתיעים בין חלקים ביצירה ותהליכים סוחפים של שינויי עצמה בגוף המלווה. מי ששמע את היצירה באולם טוב עם תזמורת היודעת את מלאכתה (או מי שישמע כמה מההקלטות המדהימות הקיימות ברשת) יודע עד כמה למרכיבים האלו יש חשיבות בתוצאה הסופית.

ועוד משהו. היצירה הזו דורשת זמרים טובים.

בביצוע מיטבי מדובר בזמרים וזמרות בעלי קולות נהדרים ושליטה טכנית נפלאה, שבאים "להשתטות" במודעות עצמית מלאה בין ה"ורדיים" וה"דוניצטים" שלהם. מי ששמע את גונדולה יאנוביץ בוורלי סילס או קירי טה קאנווה בתפקידים הראשיים יודע למה הכוונה. מה שראינו ושמענו בהפקה התל אביבית של תיאטרון האופרטה מבודפשט לא היה טוב או מעניין מספיק. שלא יהיו אי הבנות, ההפקה קולחת, התאורה מרשימה, יש רקדנים טובים וכמה סצנות המון אפקטיביות בסגנון עדות מועדוני לאס וגאס, אבל התחושה היא שהפקה כזו, במה כזו, קולות כאלו אפשר היה למצוא גם לפני חמישים שנה.

האם אפשר היום, אחרי סצנת החתונה ב"אופרה בגרוש" (קורט וייל) סצנות הנשף ב"הולל" (סטרווינסקי) תמונת אולם הריקודים ב"סיפור הפרברים" (ברנשטיין) או הנפש השטני ב "סוויני טוד" (זונדהיים) להתייחס לאולם הנשפים באופן שבו תפסו אותו שטראוס ובני דורו? האם ניתן להתייחס היום לעיר ווינה בלי להביא בחשבון את מה שהתרחש בה כמה שנים לאחר כתיבת היצירה הזו? האם ניתן לבצע את "העטלף" כלשונו? האם יש לביצוע כזה ערך?

התזמורת הייתה טובה. היה כיף ליהנות מהקונטרבסיסטים, הטימפניסט ונגן כלי ההקשה, בחירת הקצבים של המנצח הייתה נכונה לסגנון וניכר היה שהתיאום בין הנגנים לבין עצמם ובינם לבין הזמרים טוב. אינני יודע אם היו כאן תחלואי הגברה או חוסר איזון ב"בור התזמורת", אבל אני אישית הייתי שמח לנוכחות תזמורתית משמעותית יותר בספקטרום האקוסטי.

אניטה לוקאץ' בתפקיד אדלה סיפקה את סחורת הקולרטורה בביטחון, חבל היה על קטעים ליריים שסבלו מאינטונציה בעייתית. מוניקה פישל כרוזלינדה החלה את הערב בצורה מהוססת ורווית ויברטו ובהמשך השתחררה. לגברים בהפקה פטר בלצו כאלפרד וז'ולט ואדאס כאייזנשטיין חסר ייחוד קולי ועל יתר חברי הצוות אוכל להגיד בביטחון מלא שהיו "בסדר". בתפקיד אידה אחותה של אדלה שיחקה ושרה מריקה אוסוולד, זמרת גוצה למדי שמצטיינת במופע אקרובטי על הבמה. ה"פליק פלק" שלה סחט את מחיאות הכפיים היחידות במהלך חלקו הראשון של המופע.

הופעתו של ישראל קטורזה בתפקיד הסוהר פרוש הייתה שגרתית ובלתי מזיקה. הוא היה שנון במידה, מצחיק במידה והשתלב בצורה סבירה מאד ברוח ההפקה.
למיטב תחושתי (גם) הקהל לא יצא מכליו.

מחשבות בתפזורת.

1. סוגת האופרטה היא חיננית ומקסימה. אופנבאך, שטראוס, גילברט וסאליבן כתבו יצירות שליחן לא נס. האם לא הגיע הזמן שתקום בארץ תזמורת שתתמחה בסוגה כזו? הנאת הקהל מובטחת, והכשרת נגנים וזמרים שיתמחו בחומרים האלו תעשה טוב לסצנת המוסיקה המקומית.

2. יסלחו לי יוצרי ההפקה המיובאת, אבל בשלוש דקות במופע של דודי זבה "אופרה בטירוף" יש יותר הומור רלוונטי ממה שראיתי ושמעתי הערב. כנ"ל לגבי הופעת "הדיוות" (הנ"ל+ הילה בג'יו וקרן הדר). יש בארץ כוחות קוליים שהייתי שמח לראות בהפקה כזו. ובהזדמנות זו: אולי צריך להציע לדודי את תפקיד הסוהר?