ריאיון לאופוס / הכנר חיים טאוב

הכנר הישראלי חיים טאוב. צילום: אופוס

הכנר והפדגוג הנערץ חיים טאוב על הפילהרמונית, על ווגנר ועל המנצחים הצעירים של היום

בראיון לפני נגינת הקונצ'רטו לכינור של ברהמס עם הפילהרמונית של ברלין, סיפר הכנר הישראלי גיא בראונשטיין שהזמין את מורו חיים טאוב במיוחד לקונצרט - "הבנאדם היחיד בעולם שעל דעתו אני סומך". ואכן, טאוב הוא אייקון עבור מוזיקאים רבים בישראל, קשתנים במיוחד. בן 89, טאוב ידוע אולי יותר מכל בזכות היותו הקונצרטמייסטר הנערץ של הפילהרמונית הישראלית (בין השנים 1959-1988) וכינור ראשון ברביעיית תל אביב הנודעת.

הוא נולד בתל אביב וקיבל את ההכשרה המוקדמת שלו אצל המלחין והויולן עדן פרטוש. לאחר מכן נסע לניו יורק, שם למד בג'וליארד אצל איוון גלמיאן (שהיה בין היתר גם מורם של יצחק פרלמן ופנחס צוקרמן). "פרטוש היה מוזיקאי גדול, באמת מוזיקאי גדול. וגלמיאן היה מורה טוב מאד...ליד ימין. כשבאתי אליו, אף אחד באותה תקופה לא ניגן אצלו סולמות, שזה הבסיס לנגינה. עברו שנתיים וחצי, וגלמיאן הודיע לי לפתע שעליי לנגן סולמות. 'מה פתאום עכשיו נזכרת אחרי שנתיים וחצי, מה קרה?' שאלתי. גלמיאן סיפר לי שיום קודם לכן הייתה לו פגישה עם יאשה חפץ, והוא ששיכנע אותו שמי שלא יודע לנגן סולמות - איננו יודע לנגן בכינור."

ניגנת כמעט ארבעה עשורים בפילהרמונית הישראלית. מה דעתך על האבולוציה של התזמורת במהלך השנים?

"אני חושב שהתזמורת הגיעה לאיזשהו שיא בין שנות ה-60 לשנות ה-80, היא הייתה ממש מצויינת באותה תקופה. אני לא יודע מה הסיבה לכך, אבל כשאני בא לקונצרטים עכשיו יש המון מקומות ריקים. אך בתקופה שאני ניגנתי, כשבין חברי התזמורת היו אנשים כמו מרדכי רכטמן, ויונה אטלינגר - אף פעם לא היו מקומות פנויים, נמכרו מקומות עמידה בלבד. לפילהרמונית של היום יש פוטנציאל מצויין לדעתי - יש נשפנים מצויינים, כלי קשת טובים...פוטנציאל מצויין. אך היא צריכה מנצח קבוע שיעבוד איתה מספר גדול של שבועות בשנה, זה נותן אופי והרבה אחידות. משמעת עבודה שיטתית - מה לנגן, איך לנגן, איך להקשיב, הדברים האלה לא באים משום מקום. בסופו של דבר, זו מוזיקה קאמרית, כמו רביעיית מיתרים. למנצח גיאורג סל, לקח בזמנו 20 שנה לבנות ולאמן את תזמורת קליבלנד בצורה כזאת, אבל הוא הפך אותה לתזמורת הטובה בעולם".

האזינו לרביעיית תל אביב והקלרניטן יונה אטלינגר מנגנים את פרק ה"לארגטו" מתוך החמישייה ק. 581 מאת מוצארט:

כשניגנתם ווגנר בהיכל התרבות ב-1981, החלה מהומה באולם. תוכל לספר לנו על כך?

"היה איש מהקהל שניסה לקפוץ עליי ולשבור לי את הקשת, היה לי איתו ויכוח על הבמה. הוא דרש שנעצור את הנגינה ולא הסכים שנמשיך בשום אופן. אמרתי לו 'בוא ניפגש בחוץ. אתה תשכנע אותי, אני אשכנע אותך. אתה לא רוצה לשמוע? אז צא החוצה'. כמה אנשים אפילו רצו לקפוץ לבמה להתקוטט. זובין מסתובב ואומר לי "חיים, נגן!". אמרתי לו "איך אני יכול לנגן ככה?". העניינים נרגעו מעט וניגנו גם את הפרלוד של וגנר ל"טריסטן ואיזולדה". הקונצרט נגמר, עליתי למעלה וראיתי את זובין יושב עם דמעות בעיניים. אמרתי לו שאני בצורה כזאת - לא אנגן יותר.
למחרת הקונצרט, באתי למלון של זובין לפגישה. טילפנתי לחדר שלו מלמטה, וצעיר ששמע את השיחה הסתובב אליי ואמר: "אם הייתי שם, הייתי מכה אתכם!". שאלתי אותו למה. 'ווגנר היה חבר של היטלר!'. אמרתי לו שהוא לא יודע על מה הוא מדבר, הרי היטלר נולד שש שנים לאחר מותו של וגנר. אתה יכול לא לאהוב את וגנר, אבל אל תדבר שטויות. בכל אופן, אם יש אנשים שאכפת להם מזה וסובלים - לא הייתי עושה זאת. הייתי בקונצרט של ברנבוים בפסטיבל ישראל וכשהוא הפתיע בהדרן עם יצירה של ווגנר, היו אנשים שזה הפריע להם. האם באמת כל כך חשוב לנגן ווגנר? הרי זה הכל גימיק. אם לא רוצים לשמוע, לא צריך לעשות בכוונה. בכלל, אני לא אוהד גדול של ווגנר. אמנם יש לו דברים יפים, אבל אינני נמנה על חסידיו".

הכנר הישראלי חיים טאוב

הכנר חיים טאוב, בביתו. צילום: אופוס

עם אילו מנצחים נהנית במיוחד לעבוד במהלך הקריירה שלך?

"בשבילי צ'ליבידקה היה הגדול מכולם. מה שהוא השיג, שאר המנצחים לא היו משיגים בעשרה גלגולים. אני אספר לך סיפור. נסענו עם התזמורת להונג-קונג,  והכנר אורי פיאנקה שהיה חבר שלי, ביקש ממני לבוא איתו לחנות שעונים שהיה בה כמה שעות קודם לכן, בשביל לקנות כמה שעונים, ואכן קניתי כמה. מאוחר יותר באותו היום, הייתה לנו חזרה מדהימה עם צ'ליבידקה. במהלך החזרה, הבטתי לרגע בשעון וראיתי שהוא לא מכוון. הסתובבתי לאורי ואמרתי לו 'מה קרה לשעון?' עד שפתאום הבנתי ששלוש שעות של חזרה עברו ברגע. זה היה נפלא.

המנצח סרג'יו צ'ליבידקה

המנצח סרג'יו צ'ליבידקה

כל קונצרט שלו היה חוויה בלתי רגילה. בחזרות הוא היה עובד איתנו בצורה עניינית - עוצר אותנו די מהר ומיד מתחיל לעבוד. כשהוא היה בא לארץ, היינו מבקשים ממנו לשמוע את הרביעייה שלנו (רביעיית תל אביב). הוא היה בא ויושב, ויכל לדבר שלוש שעות על עמוד אחד של קוורטט של בטהובן, ולא לחזור על אף משפט פעמיים, זה לא להאמין. היה לי המון מזל שפגשתי אותו ושיצא לי ללמוד ממנו. צ'ליבידקה היה הטופ.

מאוד אהבתי גם את לורין מאזל - למאזל היו אוזניים בלתי רגילות. אני זוכר שניגנתי איתו כסולן, וניגנתי את הקונצ'רטו של הינדמית. בפרק השני, יש פסאז' במשלב הגבוה של הכינור על מיתר מי, ומרוב הבלאגן בקושי אפשר לשמוע את הטונים שם. הוא הפסיק אותי ואמר לי "C sharp" (דו דיאז). ואני חשבתי לעצמי - לכל הרוחות, איך הוא שמע את זה בכלל? אני בקושי שמעתי. והוא לא ניגן את היצירה בכלל! פעם כתבו עליו בעיתון בפיטסבורג: "כשמאזל נוהג, הוא מחליף הילוך רק כשהמנוע מגיע לסי במול".

ומה דעתך על המנצחים של היום?

"הבט, המנצחים של היום, אין להם זמן וסבלנות ללמוד את הכל כפי שהיו עושים פעם. היום זה 'תן את הכסף - ולך הביתה!'. אתמול פריז, היום שטוקהולם ולמחרת - בטוקיו. קח את גוסטבו דודאמל למשל - בחור מוכשר, אבל זאת לא מוזיקה. לפני כמה שנים שמעתי איתו את הסימפוניה השנייה של שומאן פה בארץ ובשבילי זה היה מתחת לכל ביקורת. רעש ומהומה ומהר, והוא קפץ ועשה ריקודים - כל זה עושה רושם על האנשים. אתה יודע איך אומרים, מי שיודע יותר, נהנה פחות. יצאתי מהקונצרט, ואני רואה שניים עומדים ואומרים אחד לשני כמה מדהים היה הביצוע. לא יכולתי להתאפק ואמרתי: 'כן, בגדי המלך החדשים'.
ניצוח הוא המקצוע הכי קל, וגם הכי קשה. אתה יכול לנפנף, לרקוד ולחתוך את האוויר עם הידיים. כשזה היה קורה הייתי פשוט מסנן ומתעלם מהמנצח, זה מבלבל מדי. והוא גם יכול לטעות כל הזמן, אף אחד לא ישמע. קרה לא פעם שהעניינים לא הלכו כמו שצריך, ואז אני והצ'לן הראשון והויולן הראשון פשוט היינו מסתכלים ועוקבים אחד אחרי השני. ואילו המנצח חשב "וואו איזה יופי", והיה בטוח שהוא האחראי לזה.

הקושי הוא לדעת את הפרטיטורה טוב, לדעת לעשות באלאנס, המשכיות של פראזות בין כלי קשת לכלי נשיפה...מאה ואחת דברים. זה נורא קשה. מאוד מאוד קשה. ולא לכולם יש זמן ללמוד את זה. לא מתעמקים בזה מספיק כמו פעם. קח את צ'ליבידקה, ברנשטיין כשהיה לו מצב רוח, הם היו יוצאים מן הכלל. ממש יוצאים מן הכלל. עם ברנשטיין קרה לי משהו שלא אשכח: הייתי פעם במסיבה בוינה עם התזמורת, והיו שם שלושה אנשים - זובין שניצח עלינו, ברנשטיין שניצח על הפילהרמונית של וינה, וקרייסקי שהיה הקאנצלר של אוסטריה באותה תקופה.. כל אחד מהם חשב משום מה שהמסיבה נערכה לכבודו. דיברתי עם ברנשטיין ואמרתי לו כבדרך אגב שאהבתי את הביצוע שלו לסימפוניה השמינית של מהאלר. 'כן, אני כתבתי את היצירה'. מה זאת אומרת? 'כן, אני כתבתי את היצירות האלו. אני הייתי בבית של מהאלר, והלכתי שם ביער ליד הנחל. ניגנתי על הפסנתר שלו...אני הגלגול, אני כתבתי את היצירות הללו'. מה עונים על דבר כזה?