אין צורך בז'קט

ברברה הניגן. צילום:Musacchio and Ianniellos

המנצחת וזמרת הסופרן ברברה הניגן מסבירה מדוע כל כך חשוב לה לעמוד על הפודיום בזרועות חשופות

המעבר לגיל 40 קשה לכל אחד. אולי לנשים יותר. אולי לנשים מתחום אמנות הבמה במיוחד. עבור הסופרן הקנדית ברברה הניגן החצייה של גיל 40 היתה כרוכה בכאב יוצא דופן: היא החלה לחשוב אם בכלל יש לה ערך כלשהו כאמנית, היא החלה להתעלם מהדמות שניבטה לפניה במראה, היא החלה לשמור את גילה בסוד ולהוציא יותר מדי כסף על מוצרי קוסמטיקה חסרי כל ערך. היא חשה שבעולם הזמרה הודבקה לה תווית של "פג תוקף" שכן זמרות, במיוחד בעלות קול גבוה, נחשבות כמי שאיבדו את הגמישות שלהן מבחינה קולית ומבחינת המראה.

ואז באה לולו. לולו מהאופרה של אלבן ברג, האשה מרקע מפוקפק ששואפת להיכנס לחברה הגבוהה בעזרת קשריה עם גברים בעלי מעמד. "שרתי אותה כשהייתי בת 41", היא מתארת ב"גרדיאן" הבריטי, "והיא איפשרה לי להבין שלא הייתי בשלה לבצע את התפקיד לפני הגיל המדויק הזה – שנים של השקעה, ניסיון, 20-10 אלף שעות של אימון, סוף סוף השתלמו". ומכיוון שלולו, לפי תפישתה של הניגן, היא אשה חזקה העומדת על שלה ומרגישה שלמה עם עצמה – את אותה תחושה היא העבירה לסופרן ששרה אותה.

בהגיעה לגיל 40 החלה הניגן גם לנצח. היא מספרת שזו היתה חוויה מטלטלת: הכרה בכך שבתפקיד הזה את גם משרתת את הנגנים וגם מנהיגה אותם, "ורוב הזמן בעיקר משתדלת שלא להתערב". היא החלה לקבל הצעות לשיר ולנצח. סיימון ראטל הזמין אותה לבוא ולבצע את "פסאד" של וויליאם וולטון בפילהרמונית של ברלין, ולהתחלק אתו בתפקידי המספר והמנצח.

נותרה שאלה: מה את לובשת בשעה שעת ניצבת על הפודיום? "עבור 'פסאד'", היא כותבת, "לבשתי משהו שתואם את המזג התיאטרלי של היצירה – שמלת ערב בגזרת סטרפלס. חברה הביעה את דעתה שהזרועות החשופות שלי מעבירות מסר של אקספרסיביות, ואז הבנתי שזה חלק מהכוח שאני משדרת כמנצחת.

כשהופעתי לראשונה ב'שאטלה' בפריז לבשתי חליפה: מנצחות רבות לובשות תלבושת שהיא נייטרלית מבחינה מגדרית או משהו שידמה לחליפה גברית. אני חשבתי שמכנסים ומקטורן אלה 'מדים' שעלי לעטות על עצמי. עם זאת – המשמעות של לכסות את זרועותי בשרוולים אולי תשרת איזו קונוונציה, אבל לא את המוסיקה – אני אף פעם לא לובשת חליפות בחיים האמיתיים! ועל כן מאז ולהבא אני תמיד לובשת שמלות נטולות שרוולים כשאני עולה לנצח. זה בגד שאני יכולה להתנועע בו ואינו מפריע לי או לתזמורת – וזה גם מתאים תמיד לתוכנית המוסיקלית. אני גם לא אוספת את שערי, בגלל שגם את זה אני אף פעם לא עושה בחיים האמיתיים – אלא אם כן יש לי יום שבו השיער נראה נורא".

הניגן מספרת שהבחירה המודעת הזאת בהופעה נשית ומשוחררת זכתה עד כה רק בתגובות חיוביות מצד התזמורות והקהל. "אף אחד לא העיר לי שיש בעיה עם זה שאיני חנוטה בתוך חליפה כהה. המבקרים, עם זאת, כותבים לעתים על הגזרה שלי – דבר שלא היו עושים בכותבם על מנצחים גברים".
מי שמאכזבים את הניגן אלה עמיתיה המנצחים. היא מספרת שנפגעה מאוד כשהמורה שלה, יורמה פאנולה, טען כי "נשים צריכות לנצח רק על 'מוסיקה נשית' כמו זו של דביסי או פורה. אין בעיה אם מנצחות נשים יבחרו במוסיקה נשית. ברוקנר או סטרווינסקי – זה לא מתאים. אבל דביסי זה בסדר, זה פשוט עניין ביולוגי".

הניגן תוהה אם פאנולה מתחרט על דבריו. "דיברנו למחרת והוא לא חזר בו, אף שידע כמה אני, ורבים אחרים – נשים וגברים – נפגעו מכך. חברים אחדים שלי הביעו את דעתם שזה היה מין טריק שהוא ניסה ומטרתו דווקא לדרבן את תלמידותיו המנצחות. מי יודע? – לי נדמה שזו תקוות שווא".

הניגן מסכמת שעבורה ניצוח הוא "הגבול האחרון" שאותו נשים חייבות לעבור בעולם המוסיקה הקלאסית. "הקונוונציה היא שהגדירה את התחום הזה כגברי. הקונוונציה, וכמובן תפישה סקסיסטית, מכיוון שלפני שאשה עולה על הפודיום היא צריכה להיכנס לשיעורי ניצוח באוניברסיטה, ואפילו לפני זה היא צריכה לראות בזה קריירה בעלת ערך שיש בה עתיד ואופק עבורה – משהו שאני עצמי לא ראיתי בתור ילדה: בת של חברה שלי ראתה אותי לא מזמן בטלוויזיה מנצחת ואמרה: 'אמא, לא ידעתי שלנשים מותר לנצח'".