המנצח ניקולס הרנונקור הלך לעולמו

המנצח ניקולס הרנונקור. צילום: יח"צ

הוא הקיש, מתוך המוסיקה עצמה ובהתבסס על עדויות היסטוריות שהצלילים ששמעו המלחינים האלו היו אחרים מאלו שאנחנו שומעים היום.

העת אחרונה מספקת לנו הזדמנויות מצערות רבות להביט אחורה על פועלם של מוסיקאים גדולים ההולכים לעולמם, בחמישה למרץ 2016 הצטרף לרשימה העצובה הזו המוסיקאי, המנצח, נגן הצ'לו והוויולה דה גמבה ניקולס הרנונקור.

אני קורא את העובדות היבשות: הרנונקור נולד בדצמבר 1929 למשפחת אצולה בברלין, ונפטר בחמישי במרץ 2016 בכפר קטן ליד זלצבורג. גדל כנער בגראץ (אוסטריה) התחנך בווינה, החל לנגן כצ'לן בתזמורת הסימפונית של וינה בשנת 1952 ופרש ממנה בשנת 1969, הקים את הקבוצה למוסיקה עתיקה Concentus Musicus בווינה בשנת 1953 ולפני שעזב אותה אחרי כמעט עשרים שנה עוד הקליט איתה בנוסף לרפרטואר הבארוקי גם את הסימפוניות הרביעית והחמישית של בטהובן. אני קורא גם שהוא הרחיב מאד את הרפרטואר שעליו ניצח, שהקליט את כל הקנטטות של באך עם הרכב קולי של גברים בלבד (למעט שתי קנטטות שאותן ייעד באך לביצוע סולניות), אבל שניצח גם בבית האופרה "לה-סקאלה" ושתחת שרביטו, בהפקה של האופרה "דון ג'ובאני" פרצה לתודעה העולמית אנה נטרבקו, הוא זכה ב"מדליית באך" בלייפציג (בשנת 2007) אבל גם בגראמי (בשנת 2001), הוא ניצח על התזמורת הקאמרית של אירופה אבל זכה בתואר "מנצח אורח לשם כבוד" מטעם תזמורת הקונצרטחבאו בהולנד שהעריצה אותו. תמונת העולם העולה מהמכלול הזה היא של איש פורץ דרך, רחב אופקים, סקרן ומחויב עד למאוד למוסיקה ככזאת.

יתכן והפרק היחיד בחייו של הרנונקור שבו נאלץ לציית למוסכמות התרחש בילדותו. לימים, דיבר בגילוי לב על העובדה שהשתייך לנוער ההיטלראי: "אם לא היית מתייצב בפעילות שלהם באופן קבוע, הם היו מגיעים אליך, מגלחים את ראשך וגוררים אותך לקבוצת בני הנוער הבעייתיים שעברו התעללות איומה במסווה של 'חינוך מחדש'".

אבל להרנונקור הבוגר היו ברירות, והוא מיצה אותן עד תם. אני חושב על הנגינה בתזמורת בווינה, על השנים שבהם ביצועי באך עדיין היו נחלתם של מנצחים כמו קאראיאן (שהקליט ב1952-3 את המיסה בסי מינור) קלמפרר (שהקליט ב-1961 את המתיאוס פאסיון) ובהם, שנים שבהם התזמורים של לאופולד סטוקובסקי ושל ארנולד שנברג ליצירות האלו היו מבוקשים בכל אולמות הקונצרטים. אני חושב על פריצת הדרך שלו ועל האומץ שהיה לו ולעמיתיו לתנועת הביצועים האותנטיים. הרנונקור אמר וכתב, חזר ושנה שהקו שהנחה אותו בביצועיו היו הפרטיטורות והכתבים שהשאירו אחריהם המלחינים שאת יצירותיהם ביצע.

הוא הקיש, מתוך המוסיקה עצמה ובהתבסס על עדויות היסטוריות שהצלילים ששמעו המלחינים האלו היו אחרים מאלו שאנחנו שומעים היום, מתוך הבנת הכלים והקולות שאליהם נכתבה המוסיקה הוא הסיק דרכי ביצוע שהיו ייחודיות בעיקר בכל הנוגע לטמפו (מהירות הנגינה) לארטיקולציה (אופן הפקת הצליל) ולגווני הקול והכלי. כשמקשיבים לביצועים של הרנונקור לקנטטות ולמגניפיקט של באך כמו גם ל"חליל הקסם של מוצארט" או לסימפוניה רומנטית, עולה תחושה ברורה שהאמירה של המנצח הזה בכל סגנון שהוא היא אמירה אנרגטית, המעוגנת בהבנה של פראזה, בהבנה של תנועה צלילית על ציר הזמן תוך ניסיון להפנים את הוראות הביצוע בפרטיטורה ומתוכן להבין את ששמע המלחין בדמיונו.

ההוכחה לכך שהרנונקורט לא היה רק "משחזר" אלא "בורא מחדש" היא בכך שהוא לא הוגבל מעולם לרפרטואר המוסיקה העתיקה. מוסיקאים ומאזינים כאחד גילו את הקסם של הנאמנות לטקסט, את היכולת להשתחרר ממסורות ביצוע מקובלות ולהסתכל על החומר בעיניים חדשות, רעננות. אין זה מקרה שהרנונקור כמו מנצח פורץ דרך אחר, ארטורו טוסקניני בחרו במקרים רבים בטמפי מהירים מהמקובל, אבל בעוד שהניצוח של טוסקניני היה אוטוריטטיבי, יש משהו בהרנונקור שמזכיר מעודד או מלהיב.. הוא מנצח עם כל גופו, הוא נותן למוסיקה לקרון דרך פניו (המצחיקים/מפחידים לעיתים) הוא חי את המוסיקה ומחייה אותה.

ועוד הערה אחת לא בלתי חשובה בהקשר שלו. הוא היה הגון מספיק וידע (בשונה ממנצחים אחרים) לפרוש מניצוח פעיל כאשר הרגיש שכוחותיו בוגדים בו.