ביקורת / "פולחן האביב" בפילהרמונית

יח"צ: Catherine Pisaroni

התזמורת הפילהרמונית הישראלית מבצעת מיצירות נבוק, ליסט וסטרווינסקי. מנצח: פאבלו הראס-קסאדו. פסנתרנית: אולגה שפס. היכל התרבות ת"א, 18.11.17.

קונצרט אמש בפילהרמונית הציג שני אורחים. הראשון- המנצח פאבלו הראס-קסאדו (Heras-Casado), שכבר הופיע עם התזמורת בהצלחה בעבר. השנייה היתה אולגה שפס (Scheps), פסנתרנית רוסיה-גרמניה בת 31, בהופעת בכורה עם התזמורת. שניהם התמודדו בצורה מכובדת מאוד עם רפרטואר לא קל, בקונצרט שהגיע לשיאו בביצוע מרהיב ל"פולחן האביב" של סטרווינסקי.

את הקונצרט פתחה היצירה "שבילי אור" של המלחין הישראלי ליאור נבוק (Navok), בביצוע ראשון בפילהרמונית. זו יצירה בת כ- 23 דקות, שכתובה בשלושה פרקים עם תיזמור עשיר מאוד. יש בה מספר רגעים יפים, אבל המכלול השאיר רושם של החמצה.

בפרק הראשון של "שבילי אור" אפשר לשמוע השפעות של ברטוק ("משחק הזוגות" מהקונצ'רטו לתזמורת), ובהמשך אפשר לדמיין גם השפעות של גרשווין ודביסי. בצד החיוב אפשר לציין גם ניסיונות סונוריים מעניינים, כמו מעבר מכלים בודדים (חליל, טרומבון, טובה, צ'לו) לתזמורת המלאה. פה ושם היו גם רגעים יפים במיתרים, שבהם היה פוטנציאל אמיתי ליצירת עניין (שלמרבה הצער לא מוצה). ועדיין, הרושם העיקרי היה שזו מוזיקה שיכולה להתאים אולי לסרט אבל לא לאולם קונצרטים. כיצירה סימפונית היא פשוט לא מחזיקה מים. היא מתקדמת בצורה אקראית וללא כיוון, ואין בה מספיק תוכן מלודי או פיתוחי כדי להחזיק 23 דקות של ביצוע. אם לשפוט לפי מחיאות הכפיים החיוורות, נראה שרוב הקהל חשב באופן די דומה.

היצירה הבאה בתכנית החזירה את קהל הפילהרמונית אל העולם הטונאלי המוכר והאהוב של המאה ה- 19, עם הקונצ'רטו מספר 1 של ליסט לפסנתר. הקונצ'רטו הזה רחוק מלהיות יצירות מופת מרגשת, אבל הוא מספק מנות גדושות של עניין בזכות דרישות וירטואוזיות מופלגות מהסולן. אולגה שפס, הפסנתרנית הסולנית, עמדה בהן בכבוד רב. היא נראתה כמו תואמת גל גדות (לפחות בכל הנוגע לסידור השיער), ובאמת ניגנה את הפסאז'ים המטורפים ואת המהלכים הפולי-ריתמיים של ליסט ממש כמו וונדר וומן. ועדיין, נהניתי במיוחד דווקא מהפרק השני, האיטי, שבתחילתו מנגן הפסנתר ללא ליווי תזמורתי. אין כמו קצת רגש בתוך הכאוס.

את הקונצרט חתם "פולחן האביב" של סטרווינסקי. קשה להאמין שכבר חלפו 104 שנים מאז שהבלט הזה עלה לראשונה: גם היום הוא עדיין נשמע בועט, סוחף ומלהיב. הבלט כתוב לתזמורת ענקית, ואיפשר לפילהרמונית להציג "תצוגת תכלית" של כוחה. הראס-קסאדו, ללא שרביט, הוביל ביצוע מבריק ומרשים, והוציא מנגני הפילהרמונית צבע תזמורתי נהדר. מבחינה פרשנית הביצוע נשמע לי בהתחלה קצת פחות מדי נמרץ וחסר "פלפל", אבל בהדרגה צבר עוצמה והפך למלהיב מאוד. מומלץ.