סוכנו לשעבר של פבארוטי מספר הכל

לוצ'יאנו פווארוטי שר על גבו של סוס, בשנות ה-70. אימג'בנק/gettyimaes

הרברט ברסלין שימש כסוכנו של פבארוטי במשך 37 שנים. כמה שנים לאחר שעלו יחסיהם על שרטון, החליט לפרסם ספר על מעלליו של הטנור המפורסם.

"הדגים בפזארו הם הטובים ביותר בעולם", הוא יאמר. אין זה חשוב אם הוא מדבר אל מישהו מהים הצפוני שיטען אחרת. בפזארו הדגים הכי טובים. זהו זה. יש לך בעייה רפואית? רק לוצ'יאנו יודע לאיזה רופא אתה צריך ללכת. אך כשאתה אכן הולך אל הרופא, אל תקשיב לו. לוצ'יאנו יודע הרבה יותר טוב מהרופא איזו תרופה עליך לקחת.

אני אומר, "הו, מר מוח (פבארוטי), סלח לכולנו על היותנו כה בורים". הוא היה קורא לי "טיפש". אך אין זה שם-תואר מיוחד כי כך קרא לכולם. עבדתי עם לוצ'יאנו פבארוטי, הטנור הגדול ביותר בעולם 36 שנים מחיי. לפעמים הוא היה לקוח אדיר. לפעמים הוא התנהג כאילו ניהל את העולם סביבו ואת כולם בתוכו כולל אותי. לפעמים היה חבר קרוב ונדיב, לפעמים היה קוץ אמיתי בתחת.

ביתו של לוצ'יאנו בעצם נועד לאירוח וכל מי שחוצה את מפתנו של לוצ'יאנו נתקל באופן בלתי נמנע באותה השאלה: "אתה רוצה משהו לאכול?" זה היה נכון גם אם האורח היה הרופא שהוזמן בגלל אחת ממחלותיו של לוצ'יאנו. לפני שהבדיקה אפילו התחילה, הדוקטור מצווה פשוטו כמשמעו לשבת ולאכול צלחת פסטה. לוצ'יאנו, כמובן, מצטרף אליו; הרי לא תרצה שאורח יאכל לבד. מאוחר יותר, לוצ'יאנו נעלב קשות כשהרופא היה שולח לו חשבון על שירותיו. אחרי ככלות הכל, הרופא הוזן בביתו, כאורח.

לוצ'יאנו חשב על אוכל כל הזמן. אין רק מפני שאהב לאכול: הוא אהב להריח אוכל, לגעת באוכל, להכין אוכל, לחשוב על אוכל, לדבר על אוכל. כשנכנס לחדר התחיל לרחרח כמו כלב ושאלתו הראשונה הייתה, "מה מריח כה טוב?"
"אני מריח כה טוב", נהגתי לומר. זה לא עצר בעדו לרגע. הוא כבר היה חולף על פניי היישר אל המטבח, מרים את המכסים של כל הסירים ושואף את האדים הריחניים מכל מה שהיה מתבשל. תמיד משהו התבשל. להזמין את לוצ'יאנו מבלי לבשל לא היה עולה על הדעת.

למעשה, הוא היה מזמין את התפריט בעצמו. כאשר ג'ו וולפה, המנהל הכללי של המטרופליטן אופרה הזמין את לוצ'יאנו לארוחת ערב לילה אחד לפני שנים מספר, לוצ'יאנו החל לצלצל לאשתו של וולפה כל יום, כמה ימים מראש. הוא רצה לדעת מה היא עומדת להגיש. באותו יום עצמו, הוא צלצל שוב להודיע כי יקדים כדי לעזור לה לבשל. היא הייתה צריכה לסרב בצער. לא שהיא לא רצתה לבשל עם לוצ'יאנו; היא פשוט חשבה שהוא לא יוכל להיכנס למטבח הקטנטן של הדירה הניו-יורקית שלהם. הוא הקדיש לפחות את אותה האנרגיה ומחשבה לדיאטות שלו, כשעשה אותן, כמו לארוחותיו כשלא היה בדיאטה. לוצ'יאנו הוא מומחה לכל דבר והפחתת משקל לא הייתה יוצא-מן-הכלל. אמונתו לא התערערה גם כשאף אחת מהדיאטות המפורסמות שלו לא הייתה אפקטיבית במיוחד.

יום אחד הוא שכב בחדר ההלבשה במטרופוליטן כשפלג גופו העליון חשוף – לא מראה מלבב – כאשר סיסי שטראוס נכנסה פנימה. סיסי היא אשת הקשר במטרופוליטן אופרה לאמנים זרים; היא האדם אליו הם פונים כשהם זקוקים לדירה, רופא או סתם חבר בעיר זרה. סיסי היא וינאית, אשה מסוגננת בעלת אבחנה. בשום פנים לא הייתה כבדת-משקל. היא עמדה כשהיא מסיטה את עיניה מהבטן המתנדנדת הגולשת אל מעבר לכיסא.

"לוצ'יאנו", אמרה סיסי, "מה שלומך?"
"לא טוב". אמר לוצ'יאנו, "העליתי 5 קילו ואינני יכול להוריד אותם".

"אני יודעת כיצד אתה מרגיש". אמרה סיסי, "בעלי ואני השתמשנו ב-Slim Fast". "הו, לא" אמר לוצ'יאנו, "לא,
Slim Fast לא טוב. אם את רוצה לרדת במשקל, את צריכה לעשות את הדיאטה שלי. ארשום לך אותה". ומלך הדו'ים הגבוהים הזדקף על הכיסא, דומה יותר ללווייתן שנחת על החוף, והצביע על גזרתה הנקייה של סיסי. "לו עשית את הדיאטה שלי", אמר לה בתקיפות, "לא היית נראית כך".

לפני כ-20 שנה, יצא לנו להיות בפריז באותו הזמן. מימשתי אחד מחלומות חיי בכך שקניתי דירה שם. דירתי הראשונה בפריז לא הייתה גדולה אל היא גרמה לי אושר רב. סיפרתי ללוצ'יאנו בהתלהבות על ביתי החדש ויום אחד הזמנתי אותו לראותו אותו את הדירה, אשר הצריכה עלייה במדרגות רבות כדי להגיע אליה. ציפיתי לתגובה חריפה כשהזכרתי את המדרגות אך להפתעתי הגדולה אמר לוצ'יאנו שישמח לבוא. היה לו, עם זאת, תנאי. הוא רצה לתכנן תפריט. "ברור", אמרתי כמארח המרצה את לקוחו. דרישותיו היו מעטות, ורשימת הקניות הייתה פשוטה וקלה להבנה. הוא רצה קילו קוויאר בלוגה, שלושה בקבוקי שמפנייה Roederer Cristal, הסלמון המעושן היקר ביותר מפטרוסיאן ו-וודקה סטוליצ'נייה. כדי לקנות כל זאת, כמובן, היה צורך בכמה אלפי דולרים. קיבלתי את רשימתו ללא הגה ואמרתי שאני מצפה בכיליון עיניים לקראתו.

ביום המיועד עשה לוצ'יאנו דרכו לאיטו במעלה המדרגות ולבסוף הגיע לדירתי, מתנשם ומתנשף ומנגב את מצחו. מלבד כמה תלונות אודות הטיפוס במדרגות, היה לו מצב רוח טוב. הוא אהב לשחק משחק מסוג זה. מצב רוחו השתפר רק כשסקר את השולחן עליו הנחתי הכל באלגנטיות, בדיוק על-פי פירוטו. עם חיוך, הוא התיישב וביקש כפית לקוויאר. נתתי לו אחת אך הוא דחה אותה בהחלטיות. התברר כי מה שרצה לוצ'יאנו לא היה כפית קטנטונת או כפית רגילה: הוא רצה כף. עם כלי זה הוא חפר בתלולית הקוויאר ובלע מלוא פיו בנדיבות, כשהוא שוטף אותו בכמה לגימות של שמפנייה Cristal. כשהוא מחייך חיוך רחב בשעה שדיברנו, אפילו הציץ סביב להתפעל מהנוף מדי פעם, הוא המשיך לבלוס ממנו.

"אתה אוכל יותר מדי מהדבר הזה," אפילו רמזתי, כשקוויאר ממשיך להיעלם מן הקערה בקצב קבוע.

"ממה אתה חושש?" אמה הטנור במתיקות.

"תהיה לך בחילה". אמרתי.

"אל תהיה טיפש", ענה לוצ'יאנו. "מה קרה? אינך יכול להרשות זאת לעצמך?"

"אני יכול להרשות לעצמי בלי בעיות", אמרתי.

בילינו אחר-צהריים נעים יחד, מדברים על הא ועל דא, כשלוצ'יאנו אכל למעלה מחצי קילו קוויאר. לבסוף הביקור הגיע לסיומו. היה עליו, הוא הודיע לי, להגיע הביתה ולנוח. הוא ביקש ממני לארוז את יתרת האספקה כדי לקחת אותה אתו – ככל הנראה במקרה שיתחשק לו חטיף קטן בדרך. אותו לילה קיבלתי מלוצ'יאנו טלפון בשעת לילה מאוחרת. הייתה לו בחילה נוראה. "לעולם לא אוכל שוב קוויאר", הוא נשבע, בין גניחות וקללות שונות ומשונות, נדר שהוא קיים במשך כמה שנים. הוא נשבר לבסוף על אייר פראנס קונקורד, שם נתנה לו הדיילת צנצנת של קוויאר עם משקאות. הוא הצליח לבלוע זאת ללא כל תופעות לוואי, אולי מפני שהיה זה הרבה פחות מקילו.

לא שוחחנו על התפריט הזה שוב. הוא גם לא התלונן על נדיבותי במשך זמן רב – אלא כדי להזכיר, כמה וכמה פעמים, שניסיתי להרוג אותו.

(מתוך: "המלך ואני", ספרו של הרברט ברסלין משנת 2004. תרגום: רונית שגב)