ביקורת / ויינברג וברהמס עם הונק והפילהרמונית

צילום: Culiner Creative Circle

התזמורת הפילהרמונית הישראלית מבצעת מיצירות ויינברג וברהמס, עם המקהלה הפילהרמונית מפראג וסולנים. מנצח: מנפרד הונק (Honeck). היכל התרבות ת"א, 13.4.2019.

שורה תחתונה תחילה- לא מושלם, אבל יופי של קונצרט. מנפרד הונק הוא אורח קבוע ואהוב בפילהרמונית, והפעם ניצח על שתי יצירות: הקונצ'רטו לכינור בסול מינור של מייצ'יסלאב ויינברג, ו"רקוויאם גרמני" הכביר מאת ברהמס (לסולנים, מקהלה ותזמורת).

ויינברג, יהודי-פולני בן המאה העשרים, היה מיודד מאוד עם שוסטקוביץ' וראה בו מעין מנטור מוזיקלי. ואכן, הקונצ'רטו שלו לכינור מזכיר מאוד את סגנונו של שוסטקוביץ'. אפשר למצוא בו גם השפעות של מהלר, ברטוק, ומוזיקה יהודית ממזרח אירופה. יש בקונצ'רטו ארבעה פרקים- השניים החיצוניים מהירים ואנרגטיים, והפנימיים מלודיים יותר ומאופקים. לטעמי, שני הפנימיים אפקטיביים בהרבה, במיוחד פרק האדאג'ו שמאופיין בקווים ארוכים ואווירה מעודנת. זו מוזיקה רומנטית מאוד בסגנונה, אבל אינה גולשת לסנטימנטליות ולעיתים מצליחה ממש לרגש.

את הביצוע הסולני של הכנר דוד רדזינסקי, נגן ראשי בפילהרמונית, אהבתי מאוד. פעמים רבות, חברי תזמורת שמופיעים כסולנים מתאפיינים בנגינה עצורה וחסרת ברק- כאילו נמנעים מ"להשוויץ" ביכולות שלהם מול הקולגות. רדזינסקי, לעומת זאת, משדר צניעות טבעית מהסוג שמעורר אהדה מיידית. יש לו נוכחות בימתית נעימה וכובשת, ונגינתו היתה בעלת אופי מופנם ומרגש בפרקים האיטיים ונסערת כנדרש בפרקים האחרים. להדרן ניגן יצירה קצרה שחיבר אביו, יאן, על בסיס הנושאים של הקונצ'רטו מאת ויינברג. גם כאן, הכל נעשה באיפוק ובטעם טוב.

אבל, עם כל הכבוד למייצ'יסלב ויינברג, לקונצרט הזה באנו כדי לשמוע את ברהמס. "רקוויאם גרמני" היא אחת היצירות האהובות עלי ברפרטואר הווקאלי, והציפיות היו גבוהות בהתאם. הן הוגשמו ברובן, אם כי לא במאה אחוז. "רקוויאם גרמני" כתוב ברובו למקהלה, ולכן איכות המקהלה קובעת רבות את התוצאה הסופית. הפעם מתארחת בסידרה המקהלה הפילהרמונית מפראג, אורחת ותיקה בהיכל התרבות. זו מקהלה מקצועית ברמה גבוהה, עם קולות עוצמתיים, מדויקים ויפים (כולל של חטיבות הגברים, שבמקהלות ישראליות נוטות להיות החוליה החלשה). למעט בעיות מינוריות בניואנסים של דיקציה גרמנית (לדוגמא, v שנשמע כ- ו' במקום כ-פ'), זה היה ביצוע מקהלתי מצוין שקל ליהנות ממנו.

לגבי הסולנים- ככה ככה. הבאס-בריטון הסיני שניאנג הזכיר לי קליפ שראיתי לא מזמן, בו רואים רובוט שתוכנת כך שיהיה מסוגל לקלוע לסל מכל פינה במגרש. גם שניאנג הצליח להגיע בלי מאמץ ניכר לתווים הגבוהים שדורש ברהמס (כולל פה דיאז באוקטבה האמצעית), ובנוסף הציג נוכחות בוטחת וקול נעים וחזק. מה שחסרו לי אצלו הם הבעה סגנונית מעמיקה, ואותה איכות חמקמקה שאפשר להגדיר כ"נשמה יתרה". ואגב, גם אצלו היתה תקלת דיקציה מוזרה, בה בוטאה המילה Steht עם ס' בהתחלה. מוזר שהונק לא תיקן זאת בחזרות.

הסולנית השנייה היתה זמרת הסופרן הדרום קוריאנית סונהיי אים, שלמדה הן במולדתה והן בגרמניה. ברהמס כתב לסופרן ברקוויאם שלו תפקיד קטן למדי, בפרק החמישי בלבד. הוא בוצע בשירה נקייה, שאמנם לא השאירה רושם מיוחד אבל עשתה את העבודה כראוי.

והחשוב ביותר- הפילהרמונית, תחת שרביטו המדויק והובלתו מלאת ההשראה של מנפרד הונק, נשמעה בערב הזה מצוין. זו התרשמות די קבועה ביחס לתזמורת כבר תקופה ארוכה, ומשמח מאוד שזה המצב.

הערה לסיום: מכת הסלולריים, שדומה שפסחה עד כה על היכל התרבות, החלה להיכנס גם לשם. קשה לשבת היום בקונצרט בלי ששכן אקראי יחליט לבדוק הודעות או לקרוא מיילים בדיוק באמצע פרק, ויסנוור אגב כך את כל שכניו. אנא, ידידים יקרים, העירו לשכנים שזה מפריע לכם. אחרת הנורמה תשתרש ובאמת שכבר לא יהיה טעם ללכת לקונצרטים. בלי ריכוז מוחלט במוזיקה הולך לאיבוד הרבה מטעמו של הקונצרט החי, ואי אפשר להתרכז כשלידך מבזיק כל כמה דקות הווטסאפ של השכן.