ביקורת / "פידליו" בפילהרמונית

זובין מהטה. צילום: יח"צ

"פידליו" של בטהובן עם הפילהרמונית הישראלית. מנצח: זובין מהטה. היכל התרבות, 10.07.2016.

חדשות טובות (1) - "האהבה מנצחת את העריצות". (המילים האחרונות באופרה "פידליו").

חדשות טובות (2) - הפתיחה "לאונורה" 3 נשמעת מרתקת כאשר היא מנוגנת בין המערכה השנייה והשלישית של האופרה.

בטהובן הוא אחד המלחינים הדרמטיים ביותר בהיסטוריה של המוסיקה. לא הייתה צורה מוסיקלית שבטהובן לא התעמת עם מוסכמותיה, מצא בה פנים חדשות ויצק בה תכנים בלתי צפויים. תפניות הרמוניות, מוטיבים שהטיפול בהם הקדים את דורו, מצלולים כמעט בלתי אפשריים הניבו יצירות שערכן המוחלט איננו מוטל בספק.

דווקא כאשר נדרש בטהובן לסוגות הבימתיות, נדמה שדרכו אבדה. המוסיקה למחזה "אגמונט", הבלט "יצורי פרומתיאוס" והאופרה "פידליו" אינם נמנים בהכרח על יצירותיו הטובות ביותר.

העלילה ב"פידליו" מופרכת, הדרמה סכמטית, הדמויות-פלקטיות. שוב ושוב נדמה שהרוח היוצרת הפראית והחופשית של בטהובן לא הרגישה בנח בסד המוסכמות האופראיות. לשמוע "אריה דה קאפו" של בטהובן (כמו האריה של מרצ'לינה ("לו כבר הייתי אתך"....) זה כמעט כמו לצפות בארנולד שוורצנגר צועד על גשר סנדות שהקימו חניכי תנועת הצופים.

כדי להוסיף בעיה על קושי כאשר כתב בטהובן אופרה, הוא הביא בחשבון כמו כל מלחין טוב גם את הסיטואציה הבימתית: את גודל הבמה, את הזמן שלוקח לדמויות לנוע עליה, את המכניזם הדרמטי ואת עומסי הקליטה שראוי להטיל על צופיו/מאזיניו.

כאשר מבוצעת היצירה ללא ה"הצדקה" הבימתית, נדמים חלק מהמבנים המוסיקליים, חלק מהמבואות וסיומי האריות לבלתי מובנים בעליל. בשלב מסוים בערב הארוך הזה התחלתי לפנטז על גרסה בימתית של היצירה בבימוי ג׳נג׳י קאהאן (יוצרת "כתום הוא השחור החדש") המתמחה בדרמות בית כלא.

הדרך היחידה להנות מביצוע קונצרטנטי של "פידליו" היא בעזרת צוות זמרים נדיר באיכותו. נדרשים מבצעים שיכולים ליצור על הבמה קשת גוונים קולית מרתקת, כאלו המסוגלים ליצור אמפטיה גם אצל קהלים שאינם מבינים את המילים, כאלו שהאינטנסיביות שלהם תסחף גם את התזמורת והמנצח. הקולות ששמענו אתמול בערב היו סבירים ומקצועיים. אבל אף אחד מהם לא הצליח ליצור לטעמי ולו קורטוב של דרמה מוסיקלית. המנעד הגבוה של אוסטינה סטונדיטה (לאונורה) מרשים, ובסצנות הדרמטיות ניכר היה שהיא חשה בנוח בנקודות השיא אבל הנוכחות הדרמטית והמוסיקלית והמנעד הדינמי שלה היו מוגבלים. לטנור בורקהרד פריץ לא היה לטעמי סיכוי מלכתחילה.

פידליו בפילהרמונית. צילום: יח"צ

פידליו בפילהרמונית. צילום: יח"צ

גם בטהובן לא הקל על פלורסטן, ובמהלך הסצנה הגדולה בתחילת המערכה השנייה ישנה תחושה שנדרש מאמץ גדול כדי שפלורסטן הגוסס לא יישמע כמו טמינו הנסיך הרוחני, גיבור האופרה "חליל הקסם" של מוצארט. לזכותו של פריץ יש לזקוף את הגמישות ואת אחדות הגוון של הטנור הקטיפתי שלו. חן רייס היתה חיננית במידה וגם יתר המשתתפים עשו את שלהם ביעילות. הנחיות הדרמה שהוקרנו על המסך (ציטוט מהזיכרון מתרגומו של ישראל אובל) אומרות: "בתא כלאו, כבול פלורסטן מזה הרעב אל הקיר, אותות הגסיסה ניכרים בו". כאשר עלה פריץ עב הבשר והשזוף מאד (בכל זאת, תל אביב, יולי 2016) על הבמה, נדרשנו לכל מיני מניפולציות מסובכות כדי לדמיין.

התזמורת הפילהרמונית הישראלית (בהרכב שכלל גם נגנים צעירים שאינם חברי התזמורת לצד כמה מגמלאי הארגון) נקלעה אתמול לערב חלש יחסית. חוסר אחדות בכניסות, נגינה חסרת אנרגיה באופן יחסי, סקציות ונגנים שכבר נשמעו טוב יותר. הייתה תחושה שגם את מהטה כבר ראינו בערבים נמרצים יותר.

ועדיין, רגע של חסד מוסיקלי התרחש כאשר בין המערכה השנייה והשלישית הושמעה, בתצוגת תכלית, הפתיחה לאונורה מס' 3. אולי הייתה זו ההפוגה בשירה, אולי האתגר "האחר" של התזמורת שנדרשה לביצוע אינסטרומנטלי ולא רק מלווה ואולי התרחש כאן קסם אחר. הבסון של דניאל מזעקי, החליל של גי אשד והחצוצרה מאחורי הקלעים (אורן? ראמי?) סיפקו את רגעי השיא של הערב. הקהל ומהטה גמלו להם בתשואות רמות.

"פידליו" הוא סוס קרבות ותיק של הפילהרמונית הישראלית. ויליאם שטיינברג ניצח על גרסא עברית של היצירה (אוי) עם הילדה צאדק ויאן פירס בפסטיבל ישראל 1963, מהטה עצמו ניצח על ביצוע בלתי נשכח בו כיכבה גונדולה יאנוביץ' בפסטיבל ישראל 1977, יתכן ויש מקום למחשבה נוספת על נחיצות ביצוע קונצרטנטי של האופרה הזו בימים אלו.

מחשבות בתפזורת:

*לידיעת אירגוני זכויות האדם: זובין מהטה, 80, ניצח אתמול בבוקר על חזרה מלאה של הסימפוניה השלישית של מהלר. בערב עמד על הבמה כשעתיים וחצי וניצח על "פידליו", היום בבוקר ינצח שוב על חזרה כללית של מהלר ובערב יסע לירושלים לנצח על הסימפוניה הזו בבניני האומה. להערכתי, שגרת עבודה כזו אפשר למצוא רק בדיקטטורות חשוכות.

*לסנוביות ולהתנשאות אין גבולות: זוגתי שתחיה ואנוכי התלבשנו יפה. הגענו בזמן. כיבינו את הסלולאריים רק כדי שהגברת שישבה לשמאלי תשאל אותי בקול ארסי: "ומי נתן לכם את הכרטיסים למקומות האלו?" היא ורבים אחרים לא חזרו אחרי ההפסקה (יתכן ומיהרה לצפות בכדורגל). והשורות המרכזיות באולם הוצפו בצעירים ובחיילים במדים, נחמדים וערניים.