ביקורת / ריקרדו מוטי בפילהרמונית

ריקרדו מוטי אמש. צילום: עודד אנטמן

הפילהרמונית הישראלית והמנצח ריקרדו מוטי בקונצרט פתיחת חגיגות ה-80 לתזמורת. 20.12.2017, היכל התרבות ע"ש ברונפמן.

ישנם מקרים נדירים שבהן מילים מתבטלות לנוכח החוויה שהן אמורות לתאר. הקונצרט הפותח את חגיגות ה-80 לתזמורת הפילהרמונית הישראלית היה מקרה שכזה. מבקר הגון היה כותב: "הקונצרט הזה היה חוויה מוסיקלית עילאית" ומיד אחר כך היה מפרט את שמות כל הנגנים שהשתתפו בביצועו. וזו לא היתה הגזמה, הקונצרט אתמול היה חריג באיכותו.

חריגה היתה התכנית שההאזנה לה חשפה רבדים והקשרים מרתקים באופנים שבהם התייחסו מלחינים בני המאה התשע עשרה לתזמורת: מעניין היה לשמוע את הכתיבה ל"מקהלת מתכת" אצל ברהמס ואצל שוברט, מעניין היה לשים לב לאופן שבו השתמשו רוסיני, ברהמס וובר בטימפני. זו תכנית שבהאזנה לה התברר כיצד התייחסו ברהמס ושוברט למבנים מוסיקליים בתוך התבנית הסימפונית (שניהם לא הגבילו את עצמם לחשיבה צורנית טעונת הרמוניה דווקא) ובאיזה אופן הטביע כל מלחין את חותמו המלודי על התקופה.

נדירה היתה איכותו של מי שעמד אתמול על הפודיום: זה היה אחד הקונצרטים הטובים ששמעתי בניצוחו של ריקרדו מוטי. בתבונת רב אומן, השכיל לבנות בכל אחת מהיצירות "תכנית הנדסית" שסיברה את האוזן; במקרה של ברהמס, הזיקות המצלוליות בין פתיחת היצירה בכלי המתכת וסיומה בכוראל המהדהד של החצוצרות הטרומבונים הקרנות והטימפני היתה לא פחות ממרגשת.

הוא איפשר לנגנים המובילים של התזמורת לנגן בלי הפרעה. מסכי הענק שהוצבו באולם (ושעל התמונה בהם ניצחה בכשרון רב הבמאית סימה כהן) הראו לא מעט רגעים בהם הפסיק מוטי לנצח ונתן לתזמורת לנגן. הם גם קלטו אותו מחייך בהערכה רבה לדיאלוג נפלא בין קרן היער (של דלית סגל) והקלרנית (של יבגני יהודין). בפרק השני של הסימפוניה הבלתי גמורה של שוברט, הוא ברא מציאות ריתמית ברורה וגמישה כאחת (ונעזר ב"חזון ריתמי" מרשים של נגן הטימפני דן מושייב ושל קבוצת הבאסים שהוביל פיטר מארק).

הוא ידע לפסל בתוך הטקסטורות העבות שהפקיד בידיו ברהמס בסימפוניה שלו; פה הגברה קלה של קבוצת הויולות, כאן חשיפה של קו בקלרנית בזמן שהנושא מנוגן בצ'לי, איזון מוקפד ומרתק בין קבוצות הצ'לי והקונטראבס - מגע של מנצח בעל דימוי צלילי שכמעט ולא קיים בימינו.

צילום: עודד אנטמן

צילום: עודד אנטמן

והיה בעבודתו משהו נוסף, אותו סוד של "הומניטריות" של "אנושיות" שבא לידי ביטוי גם במילים הקצרות שנשא בסיום הקונצרט בשבח המוסיקה כשגרירה של שלום ורצון טוב ובשבח התזמורת הפילהרמונית הישראלית שהיא מפיצת בשורה שכזו בעולם. כשהפתיע את הקהל בביצוע מלא ערגה, כמיהה ומוסיקליות לעיבודו של מולינרי ל"התקווה" לא נשארה לדעתי עין יבשה באולם.

והיתה התזמורת שצלצלה במיטבה. זה היה הערב של נגני כלי הנשיפה: דודו כרמל (בסיוע תמר מלצר) שיכלו לכתיבה הבלתי אפשרית של רוסיני בפתיחה ל"סולם המשי" ולאוקטבות החלולות בפרק השני של הסימפוניה של ברהמס. של יוסי ארנהיים (שנעזר בליאור איתן) בגיוון סיגנוני נפלא בין קטעי הסולי המהירים ב"חלום ליל קיץ" ובין הפראזות הרחבות של ברהמס. זה היה הלילה של נגן הקלרנית רון זלקה בחלקו הראשון של הקונצרט ושל יבגני יהודין בחלקו השני (שניהם נעזרו בשלי דייויס) שהראו גמישות צלילית ויכולת להפיק פיאנו מרשים.

זה היה בודאי הלילה של קבוצת הקרנות של התזמורת. ג'יימס קוקס שהוביל וזכה לתשואות רמות בסימפוניה של ברהמס ובנוקטורנו ל"חלום ליל קיץ" של מנדלסון, דלית סגל, מייק סלטקין, יואל עבאדי ומיכל מוסק- כולם הוכיחו את האיכות הצלילית והמוסיקליות הטמונה בהם. דניאל מזעקי (בסיוע גדי לדרמן) הראה את יכולתו של הבסון להתמזג בקוים מלודיים שמנגן החליל, וליצור ארטיקולציות הומוגניות ומשכנעות בנגינה משותפת עם הקרנות מחד והאבובים מאידך. מקהלות המתכת, כלי הבס, וכלי המיתר הצטרפו בתורם למפגן הניצחון הזה שקבע רף גבוה מאד להמשך הפסטיבל.

מחשבה בתפזורת: בדצמבר 1936 לבש שדה התעופה בעזה חג. קשיש איטלקי נרגן נחת בו ויצא מיד בדרכו צפונה אל העיר תל אביב. היה זה ארטורו טוסקניני שהגיע לחזרה עם נגני התזמורת של פלשתינה (ששינתה את שמה ל"תזמורת הפילהרמונית הישראלית" ) וציווה על נגניה: "מוסיקה לא מנגנים, מוסיקה שרים". טוסקניני כבר עבר מהעולם ויש להניח שגם הנגנים שהשתתפו באותו קונצרט. אבל רוח הדברים, רוחה של עשיית המוסיקה צלחה את השנים ואת הקשיים והנכיחה עצמה בצורה שאיננה משתמעת לשתי פנים בפני כל באי הקונצרט אתמול. ויש בכל יסוד לאופטימיות רבה.