ביקורת / ברהמס במשכן

התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון. צילום: אלכסנדר איבאנוב

התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון במשכן לאמנויות הבמה, תל אביב. 26.09.17. מנצח: אבי אוסטרובסקי. פסנתרן: בוריס גילטבורג

התבקשתי להגיע ולהביע את דעתי על קונצרט של התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון, באולם האופרה. בתכנית: הקונצ'רטו מס' 2 לפסנתר בסי במול מז'ור והסימפוניה מס' 1 בדו מינור מאת ברהמס.

הקונצ'רטו לפסנתר בסי במול מז'ור נפתח בנגינת סולו יפהפיה של נגן הקרן הראשי – שרון פולק, אך נגינתו של הפסנתרן הסולן בוריס גילטבורג, שבארונו פרסים חשובים, לא הייתה לטעמי. היו לי חילוקי דעות רבים עם הביצוע – ממהירות הטמפי, עד לאופן נגינת הפראזות ולהמשכיות שבין התזמורת לפסנתר – שהייתה קטועה לטעמי. לעתים קרובות, התזמורת והפסנתרן האיטו את הטמפו בכל דימינואנדו וכך השטף של הפראזה נקטע. אך זוהי דעתי ואין היא גורעת מנגינתו של הפסנתרן.

נקודת האור בביצוע הייתה סולו הצ'לו בפרק השלישי, שנוגן בצורה יוצאת דופן ע"י הצ'לן דורון טויסטר – בהחלט אחד הביצועים הטובים ששמעתי. החל בפראזות וכלה בצליל – נגן מהשורה הראשונה.

הפסנתרן בוריס גילטבורג. צילום: Sasha Gusov

הפסנתרן בוריס גילטבורג. צילום: Sasha Gusov

אחרי ההפסקה עלה לפודיום המנצח אבי אוסטרובסקי וניצח על הסימפוניה בדו מינור של ברהמס. רבים מקשרים בין הנושא ההמנוני המפורסם שבפרק האחרון לבין הסימפוניה התשיעית של בטהובן, אך השפעות בטהובן ניכרות כבר בבחירת הסולם הדרמטי דו מינור, ככל הנראה בשל יצירות אחרות: רביעיית כלי הקשת אופוס 18 מס' 4, הסונטה מס' 7 לכינור ולפסנתר והסימפוניה החמישית – כולן בדו מינור.

ההקדמה של הפרק הראשון, (Un poco sostenuto—Allegro) עם "דפיקות הלב" של הטימפני, נוגנה יפה ובדינמיקה הנכונה וכך גם המעבר אל האָלֶגְרו. הטמפו של הפרק היה משכנע מאוד והדגיש היטב את אופי הסולם של הפרק. כלֵי הנשיפה ניגנו היטב, פרט לאבובנית, שהייתה החוליה החלשה, וחבל. כלי הקשת לא תמיד אחזו את הצליל – כאשר הקשת הייתה בירידה, נשמע דימינואנדו וכך נקטעה המשכיות הפראזה. הרבה תלוי במנצח – אם הוא לא דורש את החזקת הצליל לכל אורך הקשת, הנגנים לא יעשו את זה מיוזמתם, ויש סיבות לכך (ולא אכנס אליהן עכשיו).

הפרק השני נוגן יפה גם הוא. סולו האבוב לא הצליח, בלשון המעטה. לעומת זאת, הסולו של הכנר הראשי אקהרט לורנצן בוצע היטב, רק חבל שכלֵי הנשיפה כיסו אותו לפעמים. כך לפחות זה נשמע מהמקום שבו ישבתי.

את הפרק השלישי מעולם לא שמעתי בביצוע מהיר יותר, אך הטמפו היה משכנע ומצאה חן בעיני מאוד נגינתו של הקלרניתן מיכאל גורפינקל.

ההקדמה לפרק הרביעי (Allegro non troppo, ma con brio) נוגנה מצוין. נגן הקרן שרון פולק הצטיין שוב בנגינת הסולו, וגם סולו החליל צילצל יפה. החלק המהיר נוגן מהר מדי לטעמי, חָסַר לו אופי ה-"Maestoso", ולא כל הפרטים בו נשמעו בצורה בהירה, לרבות השמיניות שבנושא ההמנוני הידוע – את הטונים הארוכים תמיד שומעים בלאו הכי, אך דווקא את הקצרים חשוב לשמוע בצורה קוהרנטית. הטמפו הוא איננו המהירות אלא האופי של הפרק, וחשוב מאוד לבחור אותו בצורה שתאפשר לכל הפרטים הקטנים להישמע היטב.

לסיכום, הופתעתי לטובה. המנצח אבי אוסטרובסקי הגיש ביצוע טוב – סימוניו קורקטיים והטמפי (פרט לפרק האחרון) משכנעים. הייתי מעוניין לשמוע את התזמורת "מקיזה יותר דם", ואת המסר אני מכוון בין היתר לאחת מנגניות קבוצת הויולה, שבמשך שעה ארוכה לא טרחה כמעט להזיז את יד ימין או להוסיף ויברטו ביד שמאל.

לתזמורת פוטנציאל טוב. עם מנהל מוסיקלי שיעבוד איתה ברצינות, התזמורת יכולה להגיע להישגים יפים ולביצועים מהנים.