ביקורת / קונצרט סיום העונה, הסימפונית הישראלית ראשון לציון

התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון. צילום: אלכסנדר איבאנוב

התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון בקונצרט סיום העונה. מנצח: סאשה גצל. סולן: עמית דולברג. 24.07.2016

מכתב גלוי ליעל אלקנה.

שלום רב יעל.

אני לא מכיר אותך באופן אישי אבל לפני כמה ימים הופיעה בפייסבוק שלי הפניה למילים שכתבת:
"היום הועלה הקונצ'רטו לפסנתר " With Purity and Light" שאבא שלי הגאון הלחין...אבוש שלי מזל טוב על עוד יצירה יוצאת דופן ומדהימה..."

האמת צריכה להיאמר יעל שאני מקנא. כמלחין וכאבא, אני לא חושב שהייתי יכול אפילו להביא את זוועטוטי הרכים לקונצרט מיצירותי, ולהפיק מהם התפעלות, ועוד פומבית? כמלחין וכאבא אני מקנא.

אבל, מה שחשוב יותר יעל הוא שלדעתי צדקת. היצירה שאבא שלך עמוס אלקנה הלחין ושהושמעה אתמול בבכורה עולמית על ידי הפסנתרן עמית דולברג והתזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון בניצוח סאשה גצל היא באמת יצירה מצוינת, מהטובות ששמעתי. היא ריגשה אותי, ועוררה אצלי הרבה מחשבות. זו יצירה חכמה, מורכבת וקומוניקטיבית מאד. בניגוד למה שמקובל לחשוב, גם קהל ההולכים לקונצרטים יכול ליהנות מיצירות מעולות בנות זמננו. במקרה הזה, היה קל להתחבר אל הקשת העשירה והמרתקת של המצלולים ושל צבעי הצליל שהפיקה התזמורת בפרטיטורה של אלקנה.

נכון הוא שכבר שמענו יצירות שבהן מתקיים דיאלוג בין פסנתר ובין מקלדות הקשה (מרמיבות קסילופונים ויבראפונים ועוד שנוגנו בצורה מצוינת על ידי אמיר לביא ורפי פייגלסון), ולמרות שכבר נכתבו יצירות שיש בהן שימוש מסיבי ומעניין בכלי נשיפה נמוכים (כפי שמתרחש בתחילת הפרק השני הנפלא של היצירה) ודואט עדין בין כינור (שנוגן היטב על ידי אקהרד לורנצן) ובין פסנתר גם הוא איננו המצאה חדשה, אבל עדיין הייתה לי תחושה שאני שומע ביצירה של אלקנה כתיבה "עכשווית" לתזמורת, שאני יכול לסמוך על המלחין שלא רק ינווט את קבוצת הנגנים הזו בצורה מצויינת אלא שגם היעדים שאליהם ייקח אותי כמאזין יהיו מיוחדים.

התזמור של אלקנה איננו "מתחנף", הוא איננו "סוחף", "פולקלוריסטי", "פונקציונאלי" או "אוריינטליסטי". זהו תזמור מקורי עמוק ומעורר מחשבה. אבל התזמור לכשעצמו לא היה מצליח להרשים כל כך אלמלא בחירות הצלילים של אלקנה. הוא יצר ברגעים רבים של הקונצ'רטו צירופי צלילים מרתקים, קוים מלודיים מפתיעים, ארוכים, חסרי כיווניות לכאורה, אבל כאלו שמשרתים בצורה מעולה את המטרות ההבעתיות והאסתטיות של היצירה.

הייתה לי תחושה שהיצירה הזו מתכתבת באופן מעורפל עם מוסיקה צרפתית. עם הקונצ'רטו לפסנתר בסול מז'ור של רוול ואולי אפילו עם ה"רביעייה לאחרית הימים" של מסיין, ועדיין לא היה לי ספק לרגע שלפני יצירה מקורית, ומרתקת.

עמית דולברג התמודד בצורה מצוינת עם תפקיד הסולו הוירטואוזי ביצירה. אני מכיר את דולברג ונגינתו מזה זמן מה ולכן אינני מופתע מהמסירות שלו ליצירות התובעניות שהוא מבצע, מהיכולת הוירטואוזית והפסנתרנות המצוינת. הפעם הבחנתי בהשתאות בחכמה ובדיוק שבה הצליח למקם את תפקיד הפסנתר בתוך המארג המצלולי של התזמורת הגדולה והצליח ליצור את הרושם שהוא בעיצומה של עשיה קאמרית כמעט. ביצירה הזו התגלו לי גם פנים ליריות בנגינתו של דולברג שיצר קווים ארוכים חרישיים מהפנטים בקטעים השקטים ובסיום היצירה.

הקהל היה מרותק. ושמחתי מאוד מאוד לשמוע את קריאות הבראבו העזות להן זכו המבצעים והמלחין.
עד כאן יעל לחדשות הטובות. מכאן מתחילה הבעיה. מה עכשיו?

כיצד אפשר יהיה לגרום לעוד אנשים בארץ לשמוע את היצירה הזו? נכון הוא שהקונצרט צולם והוקלט על ידי שני חברי תזמורת, אבל מה עוד? האם הקונצ'רטו הזה נידון "להאסף אל אבותיו" האם גורלו יהיה כגורל הקונצ'רטו הנפלא של חיים אלכסנדר (שזכה ביצוע פומבי אחד בלבד) הקונצ'רטו של אריק שפירא (שבוצע אחרי הרבה מאמצים פעם אחת)? הקונצ'רטו של חיים פרמונט של קופיטמן? אדלר? מה עושים יעל, מה עושים? את השאלה הזו אני וכל האבות/מלחינים מניחים לפתחם של בני הדור שלכם. נצלי את התנופה והאהבה שיש לך לאביך וליצירותיו ונסי לשמר אותן בתודעה הציבורית.

צילום: יואל קולינר

צילום: Culiner Videography

את התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון שמעתי כבר בערבים טובים יותר. אבל אי שם בתוך סדרת ואלסים משמימה שבוצעו בחלקם הגדול באופן כבד ובהיסוס ריתמי צדה את האוזן פראזה סולנית בצ'לו שניגן דורון טויסטר בצליל עוצר נשימה, פה ושם בביצוע מרושל ולא אחיד של הסימפוניה השמינית של בטהובן נשמע משפט יפה בקלרנית (קרן דביר שטקלר) ובחליל (יואל קולינר) והתברר שוב, הפוטנציאל העצום של התזמורת הזו ושל נגניה.

גילוי נאות: כותב מאמר זה הוזמן על ידי התזמורת לכתוב עבורה יצירה לעונה הבאה.