ביקורת / התזמורת הסימפונית ירושלים, הסדרה הקלאסית

התזמורת הסימפונית ירושלים. צילום: גל גוטמן

עמיחי גרוס, נטע שחר ונעם צור. אולם "הנרי קראון", ה-17.2.

גילוי נאות: אני אוהב מוסיקאים שיש להם "ע" בשם. עמיחי, נעם, נטע.

במקרה או שלא במקרה עם שלושת ה"ע" שכיכבו בקונצרט הערב יש לי קשרים קודמים. הייתי אחד המורים לקומפוזיציה של נטע שחר, נעם צור ועמיחי גרוס ניגנו לא מזמן יצירות שלי, אנחנו מכירים אחד את השני, וסביר להניח שחיינו המקצועיים עוד יובילו אותנו לנקודות מפגש.

האם ניתן לכתוב ביקורת על קונצרט בתנאים כאלו? אני מקווה שכן, ביקורת אובייקטיבית לא יכולה באמת להתקיים במקום שיש בו בני אדם עם יצרים מחשבות טעמים ודעות, ובמקרה הזה אני ניגש לכתיבה מתוך מודעות מובהקת של הנסיבות. את הקונצרט שמעתי משורה 16 באולם (מחיר כרטיס 175 שקלים).
לתזמורת הסימפונית ירושלים יש מסורת עתיקת ימים של מחויבות לביצוע יצירות ישראליות ומסורת קצרה קצת יותר (מימי המנהל המוסיקלי המנוח דוד שלון) של ביצועי קונצ'רטי לויולה. נטע שחר (מלחינה) ועמיחי גרוס (ויולן) השתלבו לראשונה ברצף ההיסטורי הזה.

'ים הדממה פולט סודות" של נטע שחר מורכבת מסדרת אפיזודות עתירות צבע. היא מתוזמרת ברגישות, והמימד האקספרסיבי שבה כובש מהאזנה ראשונה. התזמורת והמנצח התייחסו ליצירה ברצינות, אבל אין לי ספק שביצועים נוספים היו מחדדים את הצורך לגשר בין הצבעים האימפרסיוניסטים ובין הצורה הדחוסה. לי חסרה אמירה מוקצנת יותר וזהירה פחות מצד המבצעים, כזו ששמעתי למשל בנגינת הקרננית ענת פרנס. מצאתי את העובדה שיצירה שנכתבת בישראל של היום על ידי מלחינה צעירה שואבת השראה משיר מורכב של ביאליק למרגשת, ואני בטוח ששמעתי בסולו החליל שבוצע היטב על ידי נועם בוכמן רמזים למנגינה של יהודה שרת לשירו של ביאליק "הכניסיני".

הקונצ'רטו לוויולה מאת ברטוק הוא יצירה קריפטית. אפיזודית, קודרת, מביעה. עמיחי גרוס ביצע את תפקידו ברגישות עצומה בנגינה אקספרסיבית שלא גלשה בשום שלב לסנטימנטליות. הוא יצר קשת צבעי צליל נהדרת תוך קשב רב לדיאלוג עם התזמורת. גרוס ממשיך, בדרך שונה את המסורת שהתחילה בירושלים טבאה צימרמן, יהיה מעניין לשוב ולהזמין אותו כמו גם ויולנים סולנים אחרים ליצור ייחוד רפרטוארי לתזמורת ירושלים.

התזמורת ומנצחה נעם צור התייחסו ביראת כבוד ליצירה. במהלך הקונצרט כולו בלטה לאוזן העובדה שצור היה בעברו נגן טרומבון, הסקציה הזו (נגן ראשון שחר ליבנה) בלטה בקונצ'רטו ובערב כולו. ראוי לציון גם הסולו שהפקיד ברטוק בידי הבסון שניגן בצליל ופיסוק רגישים ריצ'ארד פלאי. משום מה, במהלך הקונצ'רטו כמו גם בפתיחה (שהייתה בלשון המעטה "לא ממש הכרחית") לרוסלאן ולודמילה מאת גלינקה נתגלו נקודות התורפה של התזמורת בקטעי הפורטה (הקטעים החזקים). חוסר איזון בין המיתרים ובין כלי הנשיפה ממתכת , בעיות איזון בתוך קבוצת כלי המתכת, צליל לא מספק בחלק מכלי העץ פגמו בהנאה מההאזנה. היה נעים לגלות שהקהל הירושלמי היה קשוב ופתוח לביצועי המוסיקה בת זמננו וכיבד בתשואות רמות גם את ההדרן הלא שיגרתי שניגן גרוס (מתוך סויטה לויולה סולו מאת מקס רגר).
ביצוע הסימפוניה השמינית של דבוז'אק סבל מחוסר אחידות. מצד אחד היו בפרק השני רגעי פיאנו נהדרים, התזמורת והמנצח הפגינו גמישות ריתמית, צור, שמכיר את הקהל הישראלי היטב יצר רצפים מתוחים בין חלקי היצירה ומנע את התפרצויות השיעול המטרידות וניכר היה שהוא שולט בתזמורת היטב, ומצד שני אחרי הפרק השני היפה (למעט האקורד המסיים שסבל מאינטונציה בעייתית) בוצע הפרק השלישי בכבדות תוך בעיות של טמפו ואינטונציה, האם שילמו צור והתזמורת את מחיר ההכנה של היצירות הידועות פחות בקונצרט? מעשה אמיץ לכשעצמו, או שאולי מתגלה פה בעיה עמוקה יותר של חוסר עקביות ברמת הנגינה? כל תשובה על השאלות האלו תהיה בגדר ספקולציה.

יצויין שנעם צור החליף ברגע האחרון את המנצח שנועד לקונצרט הזה וניצח בהצלחה רבה על תכנית מאתגרת מאד שלא הוא בחר.

מחשבה אחת נוספת.

יש משהו עקום לחלוטין שקונצרט כמו זה ששמענו הערב מבוצע רק פעם אחת. ארבעה ימי חזרות וקונצרט אחד? על מי שאמון על חיי המוסיקה בירושלים לעשות כל מאמץ כדי לאפשר לתזמורת קונצרט נוסף. זה יהיה טוב למוסיקה, למוסיקאים, לרדיו ולפרצופה של התזמורת. נאווה דיסנצ'יק, ניר ברקת, רובי ריבלין איש ירושלים, נדבנים ואישי ציבור לדעתי, הכדור במגרש שלכם.