ביקורת / "לה בוהם" באופרה הישראלית

צילום: Larry Brandt

בכורת "לה בוהם" באופרה הישראלית. המשכן לאמנויות הבמה, ה-21.11. מנצח: פרנצ'סקו צ'ילופו

אפשר לומר הרבה דברים על המקום בו אנחנו חיים, אבל איש לא יחשוד בנו בנורמליות. והנה בשבוע אחד, לרגע קטן ניתן היה לחשוב שגם כאן, ליד הבית אנחנו מתנהלים כמעצמה תרבותית "מן המניין". ניק קייב ממלא איצטדיון ביום ראשון, אלפי אנשים נוהרים לשמוע את "פולחן האביב" של סטרוינסקי בהיכל התרבות ביום שלישי, וביום רביעי, ההמונים צובאים על "המשכן לאומנויות הבמה" בתל אביב כדי לחזות בהפקה בימתית מלאה של האופרה "לה בוהם" מאת פוצ'יני. אני לא משוכנע שבבולטימור או אפילו בוסטון אפשר למצוא מין שבוע שכזה...את המחשבות על המפריד והדומה בין שלושת המופעים שראיתי השבוע אני שומר להזדמנות אחרת אם כי לרגעים בהם הבימוי הסטאטי והמשעמם של "בוהם" הצליח לעצבן אותי באמת, השתעשעתי במחשבה על מימי הגוססת הפוסעת אל קידמת הבמה ונוגעת בידיה השחפניות בידיהם של כל יושבי השורה הראשונה (ואולי אפילו צונחת אל זרועותיהם המושטות) משל היתה קייב מן המנין.

אבל לא על הבימוי תעלה ותיפול הפקת אופרה, ובכורת "לה בוהם" סיפקה למי שהאזין וצפה בה ערב מהנה בהחלט שהיו בו צדדי זכות רבים. אלכסי דולגוב בתפקיד רודולפו היה מעולה: צעיר, דינמי, בעל קול מצויין והתנהלות בימתית כובשת לב הוא הצליח להפיק את המיטב ממה שהעניק לו פוצ'יני. גם פבריציו בג'י כקולינה, ויטוריו ויטלי כמרצ'לו ויונוץ פאסקו כשונאר הציגו קולות בשלים ומוסיקליות סגנונית שהצליחה לתמרן בין הקטבים של כובד והומור (יחסי) שמאפשרת הפרטיטורה.

על צד הזכות אני מבקש לציין את תזמורת ראשון וניצוחו של פרנצ'סקו צ'ילופו. נגינת התזמורת היתה גמישה מאד, מסוגננת היטב כאשר סקציות החלילים (המשמשים כמעט כ"סופרן נוספת" ביצירה הזו) והקלרינטים בלטו מאד בגוון הצליל ובאינטונציה המדויקת.

האופרה הישראלית שמה לעצמה למטרה לשלב כוחות מקומיים בתפקידים ראשיים בהפקותיה. זוהי מגמה מבורכת שאת פירותיה נקצור אני מאמין בעתיד הקרוב מאד. ב"לה בוהם" לוהק התפקיד הראשי של מימי על ידי נועה דנון (בהופעות אחרות תמלא את התפקיד אלה וסילביצקי). אל קולה היפה והמוסיקליות השופעת של דנון אפשר היה להתוודע בעיקר במערכה השניה, כאשר הביאה לידי ביטוי את קשת הגוונים שהיא מסוגלת להפיק כמו גם בחירות חכמות של פיסוקי משפטים מוסיקליים. אני משוכנע שבעתיד תשכיל דנון גם להתמודד גם עם בימוי שבלוני שדרש ממנה להתנהל על הבמה בעיקר כ"סובלת" "גוססת" ו"גוססת עוד קצת". בתפקיד מוזטה "קלת הדעת אך טובת הלב", יכולנו שוב להווכח באינטלגנציה של הילה בג'יו כמו גם ביכולות הקוליות הגבוהות שלה. מוזטה שלה לא היתה מוחצנת מאד (בחירה מצויינת לדעתי), היתה תחושה שהאשה הזו כפי שגילמה אותה בג'יו בעצם מגלמת במכוון דמות בלתי אמינה. גם היכולת להפיק צלילים נמוכים דרמטיים וחודרניים הוסיפה משקל ונופך שאינם מזוהים תמיד עם מוזטה. גיא מנהיים בתפקיד הקטן של בנואה עשה את המוטל עליו היטב, מה שקשה להגיד על מקהלת האופרה שנשמעה ונראתה כמי שנפלה קורבן להחלטות בימוי שרירותיות.

צילום: Larry Brandt

צילום: Larry Brandt

עם כל הכבוד ל"נורמליות" וליתרונות המסויימים של השגרה, היום כבר קשה לקבל הפקה כל כך שבלונית מבחינה בימתית. התפאורה הריאליסטית כביכול (לשמאלי היה מישהו עסוק בחישוב ההכנסות למטר מרובע בבית הקפה שבתחילת המערכה השניה) הצבעים האפרוריים, התאורה שלא סייעה למראה העיניים, סצנות ההמון ששאבו אנרגיה במקום ליצור דרמה, הרגעים האלו שבהם הגיבורים "עמדו וסבלו"....חבל, כי מצוות כזה אפשר היה להפיק ממתק גם אם לא כזה שיביא בשורה מיוחדת מבחינת הרלוונטיות של האופרה לימינו.

ביציאה מבית האופרה (ליד ה"שלוש בייגלה בעשר שקל", מכמן לשוני נדיר) ישבה קבצנית נכה ובידה שלט "אין לי מה לאכול". אני תוהה בליבי כמה מאלו שסבלה המהוקצע של מימי נגע לליבם הישירו אליה מבט ואולי גם פתחו את ארנקם.