ביקורת / להב שני בפילהרמונית

צילום: עודד אנטמן

רגעי קסם: להב שני מנצח על הפילהרמונית הישראלית. היכל התרבות תל-אביב, 9.2.2016.

הקונצרט אמש בפילהרמונית שייך, בראש ובראשונה, לאדם אחד. זהו הפסנתרן והמנצח הצעיר להב שני (27), שגם הפעם- כמו בפעמים הספורות בהן הופיע עם התזמורת בעבר- הוכיח שמדובר במטאור בקנה מידה בינלאומי.

את הקונצרט פתחה יוזמה מפתיעה: הופעת אורח של "אנסמבל המאה ה- 21", המתמחה בביצוע מוזיקה מודרנית, לכבוד 25 שנים להיווסדו. האנסמבל, בניצוחו של שני, ביצע יצירה מאת ינעם ליף, מלחין בן-זמננו שבאופן פרדוקסלי התפרסם בארץ יותר כאביה של דפני ליף (יוזמת המחאה החברתית של 2010).

העובדה שהפילהרמונית בחרה ב"קבלן חיצוני" לביצוע המוזיקה הזו הזכירה לי את הפסנתרן הגדול ארתור רובינשטיין, שהתייחס פעם לשאלה מדוע הוא ממעט לבצע מוזיקה מודרנית. תשובתו, בגילוי לב מעורר הערכה, היתה פחות או יותר זו: "זו שפה שונה מהשפה המוזיקלית הקלאסית, ואני משאיר אותה למי ששולט בה יותר טוב".

תהיה הסיבה לבחירה באנסמבל אורח לבצע את היצירה אשר תהיה, יש להודות שהיא התגלתה כנבונה. ההרכב, שתוגבר במספר נגנים מהפילהרמונית, ביצע את היצירה בצורה מעוררת התפעלות, בנגינה רגישה ומלאת ניואנסים. האם ארצה לשמוע אותה שוב? כנראה שלא. האם אני זוכר ממנה משהו מוגדר? לא ממש. מה שכן אזכור הם כמה רגעים יפהפיים בביצוע הסולנים המצוינים, ביניהם יעל ברולסקי (כינור), טיבי צייגר (קלרינט), נעמה נוימן (חליל) ואחרים. בואו נגיד שלא בשביל יצירות כאלו מגיע הקהל השמרני של הפילהרמונית להיכל התרבות, אבל צריך לברך – לגמרי בלי ציניות- על העובדה שהתזמורת משלבת מוזיקה בת זמננו ברפרטואר שלה. החיים לא נגמרים במוצרט וברהמס.

המשך הערב החזיר את הקהל לקרקע הבטוחה של הרפרטואר הקלאסי-רומנטי. הקונצ'רטו מספר 20 של מוצרט הוא מהמבוצעים והאהובים ביותר ברפרטואר, ושני התמודד איתו הפעם בתפקיד כפול של סולן ומנצח. מבחינה ביצועית, זו היתה הצלחה גדולה. שני ניגן נהדר, בנה פראזות יפות ומעניינות, והפיק רגעי "פיאנו" נפלאים. מבחינה סגנונית זה היה ביצוע רומנטי באופיו, לא "שקוף" בסגנון הביצועים התקופתיים אלא עשיר ומלא. הקדנצות שניגן שני (של בטהובן) סיפקו רגעי קסם של ממש, ועוררו עניין אמיתי לשמוע אותו מנגן ברסיטל פסנתר סולני. מה שעוד בלט היה המעבר ללא הפסקה בין הפרק השני והשלישי, טריק שמנע מהקהל להתעשת מספיק כדי לפצוח במסכת השיעולים האהובה (באולם לא נשמע אפילו שיעול אחד).

מה שכן, הביצוע חשף שוב את מגבלותיו האקוסטיות של היכל התרבות ה"משופץ". עקב הצורך שהתזמורת תראה את הפסנתרן, ניגן שני בפסנתר שהכנף הוסרה ממנו לגמרי. ממקומי בשורה 6- שאמור להיות קרוב ומצוין- העובדה הזו יצרה חוסר איזון צלילי. הפסנתר פשוט נשמע חלש מדי. חברים שישבו בשורות גבוהות יותר סיפרו שאצלם האיזון היה מוצלח בהרבה. מסקנה? להבא, כשאתם קונים כרטיסים להיכל התרבות, זכרו שהקרוב הוא לא תמיד עדיף.

את הקונצרט חתמה הסימפוניה מספר 4 של ברהמס, מהיצירות הגדולות בספרות הסימפונית כולה. זה היה אחד הביצועים המלהיבים שנשמעו בהיכל התרבות בשנים האחרונות: מלא אינטנסיביות ודרמה, עם בנייה יפהפייה של משפטים מוזיקליים, עם מעברים נהדרים בין רכות ועוצמה, ועם צליל נפלא של התזמורת. רגע קסם מיוחד נרשם בפרק הרביעי, עם סולו החליל הנהדר של החלילן גי אשד.

בעת ביצוע הסימפוניה, כשהוא ניצב על הפודיום, ניתן היה ביתר קלות לעקוב אחרי ההתפתחות הסגנונית של שני לאורך השנים. בעבר, סגנון הניצוח שלו היה אקלקטי למדי, ושיקף השפעות שונות ומגוונות של מנצחי עבר גדולים. כיום נראה שהוא התגבש יותר, ומושפע בעיקר מדניאל ברנבוים (אגרוף ביד שמאל, אינטנסיביות תנועתית) וקצת מקלאודיו אבאדו המנוח (שימוש עדין בפרק היד כדי לעצב פראזות). נראה שהסגנון הזה עוד ילך ויתגבש עם השנים, ככל שילך ויצבור ניסיון. עם זאת, מבחינה מוזיקלית נראה שהבחור כבר מגובש לחלוטין. הוא אולי רק בן 27 (ונראה פחות), אבל מדובר במנצח מהשורה הראשונה.
חוויה גדולה.

התזמורת הפילהרמונית הישראלית. פסנתרן ומנצח: להב שני. היכל התרבות תל-אביב, 9.2.2016.