ביקורת / להב שני ויוג'ה וואנג בפילהרמונית

להב שני. צילום: עודד אנטמן

שוסטקוביץ', מוצארט וראוול. סולנים: יוג'ה וואנג, יגאל מלצר, להב שני. מנצח: להב שני. 31.12.2017

קונצרט אמש בפילהרמונית חתם את פסטיבל השמונים של התזמורת, והשאיר בי תחושה מעורבת. מצד אחד, הוא היה מאוד מרשים מבחינה טכנית. התזמורת נמצאת כיום ברמה חסרת תקדים (לפחות יחסית לעשרים השנה האחרונות), והיא מצלצלת נהדר. במיוחד כשמולה עומד מנצח אהוב ומוערך כמו להב שני, והסולנית היא ווירטואוזית פנומנלית כמו יוג'ה וואנג. מצד שני, התכנית שנבחרה לא איפשרה לתזמורת להציג את יכולתה האמיתית באופן מלא. זו היתה תכנית עם ארבע יצירות קצרות יחסית, ללא "עוגן" משמעותי כמו סימפוניה או קונצ'רטו רומנטיים גדולים. למעשה, רק ביצירה האחרונה- הסוויטה השנייה מ"דפניס וכלואה" של ראוול- נשמעה הפילהרמונית במלוא עוצמתה והדרה. התוצאה היתה קונצרט יפה, מקצועי ומבריק, אבל עם אימפקט רגשי נמוך יחסית. וזה קצת חבל, כי להב שני כבר הוכיח בעבר את כוחו בפרשנות של יצירות סימפוניות גדולות, ולהערכתי הרושם של הקונצרט היה חזק יותר אם היה בוחר במשהו עם יותר "בשר" גם הפעם.

לפני הדיון בקונצרט עצמו יש מקום להתייחס לסוגיה הרבה יותר מהותית. בפסטיבל השמונים של הפילהרמונית היו תשעה קונצרטים, בהם הופיעו כמה מגדולי המנצחים והסולנים בעולם. באף אחד מהקונצרטים- אני חוזר, אף אחד- לא נוכח נציג של ממשלת ישראל. לא שרת התרבות, לא שר החינוך, לא ראש הממשלה. הנציגים הרשמיים היחידים שכיבדו את התזמורת בנוכחותם במהלך הפסטיבל היו הנשיא ראובן ריבלין וראש העיר ת"א רון חולדאי, שניהם ידידים ותיקים ונאמנים של התזמורת ממילא. אז נכון, סביר להניח שמירי רגב היתה זוכה לקבלת פנים צוננת למדי אם היתה מגיעה להיכל התרבות. זה לא המגרש הביתי שלה. אבל בכל זאת, זו חובתה. הפילהרמונית היא התזמורת הלאומית של ישראל, והתעלמות של שרת התרבות מפסטיבל כה חשוב מהווה הצהרה שקשה להתעלם ממנה. הברכה הכתובה ששלחה השרה לתכנייה לא יכולה להיות תחליף לנוכחות אישית. עצוב שהגענו למצב כזה.

וחזרה למוזיקה. את עיקר העניין בקונצרט הזה משכו האורחים, המנצח הצעיר להב שני (28) והסולנית יוג'ה וואנג (30). שניהם היו אמש מרשימים מאוד, לפחות מהבחינה הטכנית. כמנצח, נראה ששפת הגוף של להב שני עדיין בתהליך גיבוש. כרגע היא עדיין מושפעת מתנועות ניצוח אופייניות של המנטור שלו, דניאל ברנבוים, ובמידה מסוימת גם ממנצחי עבר גדולים כמו הרברט פון-קראיאן ואחרים. עם זאת, מבחינה אמנותית ברור לגמרי שמדובר במוזיקאי מעולה. הוא ניצח על רוב היצירות בעל-פה, היה בשליטה מלאה על התזמורת, והקרין הרבה אנרגיה וביטחון. ההיענות של התזמורת היתה פנטסטית, והיה תענוג לראות את ההערכה והחברות ההדדית ביניהם בסוף הערב.

צילום: עודד אנטמן

צילום: עודד אנטמן

היצירה המרכזית בחלק הראשון, לאחר הפתיחה ל"חליל הקסם" של מוצרט, היתה הקונצ'רטו לפסנתר וחצוצרה מאת שוסטקוביץ'. יוג'ה וואנג התגלתה פה כתופעת טבע של ממש: יש לה זריזות אצבעות פנטסטית, ולדעתי גם יותר עומק הבעה מאשר בשנים קודמות. רוב היצירה חלפה בהשתאות מול היכולות הטכניות שלה, ובפרק האיטי נרשמו גם כמה רגעים קסומים של רגש. גם החצוצרן הסולן, יגאל מלצר, מילא את תפקידו באופן מרשים. בהשתחוויה השתררה דאגה קלה לוואנג, לאחר שהטיחה בטעות את פניה בפסנתר ונראה שספגה מכה רצינית. אבל כנראה שהפנים שלה- בדיוק כמו האצבעות- עשויים מחמישים אחוז גומי, והיא חזרה להדרן (גירסא ג'אזית ל"מארש הטורקי" של מוצרט) כאילו לא קרה כלום. פשוט פסנתרנית מדהימה.

את החלק השני פתח שוב מוצרט, עם הקונצ'רטו לשני פסנתרים. אחרי שנים ארוכות של האזנה לביצועי מוצרט בכלי תקופה, תזמורת סימפונית "מודרנית" אינה הבחירה המועדפת עבורי למוזיקה הזו. זה היה נכון גם כאן: הצליל של הפילהרמונית היה מבריק מאוד, אבל פחות "פריך" ופחות מעניין מזה של תזמורות שמתמחות במוזיקה מהמאה ה- 18. להב שני מילא הפעם תפקיד כפול של מנצח וסולן, וגילה שליטה מרשימה בקונצ'רטו: הוא ניגן וניצח עליו בעל-פה (בניגוד לוואנג שנעזרה בתווים והיתה דומיננטית פחות), והוביל פרשנות מעניינת שהדגישה את היחסים בין הסולנים. בקדנצה לפרק השלישי הרשו השניים לעצמם גם קצת שובבות וחיוך, שהזכירו שעשיית מוזיקה היא קודם כל כיף גדול למבצעים. גם ההדרן המשותף שלהם ("ריקוד פיית הסוכר" מ"מפצח האגוזים" של צ'ייקובסקי בגירסא לפסנתר בארבע ידיים) היה חמוד מאוד.

שיא הערב, כאמור, נרשם עם הסוויטה השנייה מ"דפניס וכלואה" של ראוול. אין מה לעשות: הפילהרמונית נשמעת במיטבה עם מוזיקה שחוברה אחרי 1850, שדורשת הרכב תזמורתי גדול. התזמורת על כל חטיבותיה צילצלה מעולה, עם צליל עשיר ומבריק. סולו החליל של גי אשד היה אחד מרגעי השיא של הערב כולו, והיה מרגש לראות את להב שני מודה לו בסוף הקונצרט כחבר ולא רק כמנצח. כאמור, את ההערכה והחיבה ההדדית בין שני לבין התזמורת בסוף הקונצרט אי אפשר היה להחמיץ. אין לי ספק שבעוד 15- 10 שנים, אחרי שיבשיל קצת ויצבור עוד ניסיון עם התזמורות הגדולות בעולם, הוא יהיה מועמד רציני לתפקיד המנהל המוזיקלי של הפילהרמונית.