ביקורת / "ממזר" מאת נעמה זיסר

המלחינה הישראלית נעמה זיסר

הצגת הבכורה לאופרה "ממזר" מאת המלחינה הישראלית נעמה זיסר. בית האופרה "קובנט גארדן", 14.06.2018

לחדשות החשובות תחילה: המוסיקה שכתבה נעמה זיסר להפקת בית האופרה המלכותי קובנט גארדן - "ממזר", היא ברובה מוסיקה מצוינת. לו אני מנהל אומנותי של בית אופרה או תזמורת הייתי ממהר להחתים אותה כבר מחר, על חוזה הלחנה רב שנתי.

למרות כותרת היצירה, המוסיקה של "ממזר" איננה יתומה, יש לה דווקא כמה הורים החיים ביניהם בזוגיות מוסיקלית יציבה ורבת שנים. הפרטיטורה הזו נשמעה לי אתמול בעיקר כמוסיקה בריטית משובחת. זיסר בדרכה, ממשיכה את דרכם הדרמטית-מלודית של בריטן ושל מקסוול-דייוויס אבל מעניקה ליצירה שלה נגיעות של סאונד עכשווי משולב עם בחירות סגנונית מוחלטת.

הקפדנות המובהקת של בריטן, משיכתו אל צלילי המזרח הרחוק ואל המוסיקה הכנסייתית העתיקה כבר אינם מחייבים את זיסר. מבחינתה, "נהר קרליו" או אפילו "פיטר גריימס" הם רק נקודת המוצא למסע אישי מקורי. רק אדם צעיר, בטוח בעצמו ומוכשר מאוד יכול להתחיל אריית קונטרה-טנור נפלאה בשוטטות מלודית-מודאלית ולסיים אותה במקטע א-טונאלי לחלוטין שמרגיש כהמשך אורגני לחלקה הראשון.

אם לרגעים נדמה שה"מגדלור", "נהר קרליו" או אפילו "המדיום" של מנוטי נמצאים ברקע הכתיבה, ההקשרים המפתיעים של זיסר מעניקים לאקספרסיביות הזו מימד רענן ומקורי.

לצד המוסיקה המאד אישית ועכשווית, משלבת זיסר ביצירה כמה זמירות יהודיות מסורתיות (המבוצעות לעילא ולעילא על ידי נתנאל הרשטיק - כן כן , הבן של...). חלק מהשילובים, בעיקר בתחילת היצירה הם מרתקים, הביצוע והעיבוד הנפלאים ל"שיר המעלות" של יוסלה רוזנבלט ריגשו אותי עד דמעות (למרות שאישית אני חולק על הסיום המז'ורי של הקטע).

אבל בהמשך היצירה, הייתה תחושה שהמלחינה מתייחסת בכבוד יתר לחומרים המסורתיים, ולמרות שבהעדר מימד קומי או קטעים קצביים ממשיים ביצירה האקספרסיבית-מאוד, הזמירות הללו מילאו פונקציות של הקלה והנגדה סגנונית מעניינות לקהל. אני חושב שקיצור או אפילו השמטה של כמה מהן היו תורמות לתוצאה הכללית.

למרות המוסיקה המצוינת, חווית הצפייה ב"ממזר" הייתה בעייתית למדי. בעיקר הפריע לי הליברטו שלא היה עקבי ברמתו לטעמי, ולמרות מתווה העלילה המעניין, היו בו שורות ואזורים שגלשו לבנאליות שלא היתה במקומה. ובכלל, הרגשתי שסוגיות של זמן בימתי וקצב התפתחות לא פוענחו עד הסוף.

גם הבימוי והשימוש במסכי הווידאו היה לעתים נפלא, בעיקר כאשר מרכיבים של אימה וחרדה קיבלו מענה ויזואלי נאות וכאשר השניות שבין ריאליה, סיוט והזיה עמדו במוקד הסצנה הדרמטית. ברגעים האלו, הדיאלוג המתוחכם בין במה ומסך וידאו הפך למנוע דרמטי מרתק, ועדיין, גלישות רגעיות לריאליזם לא משכנע החלישו את הצד הבימתי של "ממזר".

צוות המבצעים היה ברובו הגדול מעולה. בלטו, נתנאל הרשטיק, הזמרת ילידת גרמניה גונדולה הינץ, אדוורד הייד וקולין שיי.

שלוש הערות

1. אחרי פחות מחמש דקות מתברר לכל מי שהיה לו ספק: נעמה זיסר זכתה להיות מלחינת בית בקובנט גרדן בזכות ולא בחסד. המקוריות, הטעם הטוב, התחכום והמיומנות בולטות מכל צליל. רק בעיתונות הישראלית, ניתן לעסוק בהצגתו של מלחין בפני הקהל הרחב מבלי להתייחס לעבודתו המקצועית.

2. הקהל בבכורה היה מעניין. נדמה לי שהיו באולם המון יהודים. כאלו שבאו מהארץ, וכאלו מהפזורה הלונדונית. לא ברור עד כמה המוסיקה המורכבת של זיסר הגיעה אליהם, ואיך נתפס בעיניהם השילוב של יוסלה רוזנבלט עם בנג'מין בריטן, אבל התשואות החמות בסוף ההצגה שכנעו שאין לזלזל ביכולתו של הקהל ליהנות מאומנות טובה ומורכבת.

3. הבוקר שמעתי מטעם אותו בית אופרה חזרה כללית ל"לה בוהם". כל כך ברור לאנשי המוסיקה בלונדון שלצד ההופעה הנפלאה, המיומנת והמרהיבה של "בוהם" הם חייבים, אבל פשוט חייבים לעשות גם את "האופרה של העתיד". אני לא מבין איך המחשבה הזו עוד לא הגיעה למחוזותינו.