ביקורת / בטהובן, מנדלסון וחממי בפילהרמונית

מהטה והפילהרמונית. צילום: יח״צ

היכל התרבות, ה-17.5. מנצח: זובין מהטה

עד להודעה חדשה, תבנית הקונצרט החי הקבועה (ויש האומרים המקובעת) חיה ובועטת. התכנסות של הקהל בשעה קבועה, מקומות ישיבה מסומנים (ומסודרים בהתאם להיררכיה כלכלית של מחירי הכרטיסים), שלושה צלצולים המאיצים בקהל לתפוס את מקומו, עליה טקסית של התזמורת לבמה, כיוון הכלים. הקהל משתתק, המוסיקה מתחילה.

גם למהלך הקונצרט ישנן מוסכמות ברורות. גבולות הבמה נתחמים, הקהל מנכיח עצמו בין הפרקים במגוון מורכב של קולות ובסיום היצירה מתקיים טקס קבוע שבו מודה הקהל בתשואות מנומסות למבצעים ואלו מפנים את מקומם על הבמה.

רגע אחד מיוחד בקונצרט אתמול, הדגים במובן העמוק ביותר, מה יכול להתרחש כאשר את המהלכים הטקסיים הללו מבצעים בני-אדם. נגן הפיקולו ליאור איתן סיים לנגן את הקונצ'רטו לפיקולו ולתזמורת "פריקולו" שכתב עבורו יוסי חממי, ולאחר שקד את הקידה הראשונה (הקהל הגיב היטב ליצירה) צעד לפתע אל מדרגות הבמה, ירד ממנה, ניגש אל אחד המאזינים שישב בקצה השורה הראשונה לחץ את ידו ולאחר מכן חזר אל הבמה כדי להמשיך ולהודות לקהל. זה היה רגע מיוחד, האם נקבע פה דפוס טקסי חדש? מי האיש הזה שאליו ניגש ליאור? נדבן/תורם של התזמורת שזכה בכבוד? בן משפחה או ידיד קרוב? או שמא התחילה הפילהרמונית במנהג חדש ומרגע זה יירדו נגנים מהבמה וילחצו את ידיהם של אלפיים האנשים שמלאו אמש את היכל התרבות?

בהפסקה התברר (שאלתי, שאלתי) שליאור ירד ללחוץ את ידו של אורי שוהם, החלילן הראשון של התזמורת הפילהרמונית הישראלית בין השנים 1951-1997 ומי שהיה מורו הראשון לחליל. זה היה רגע אנושי נהדר. היתה בו צניעות, היה בו חום אנושי, היתה בו הכרה הו-כה-לא-שיווקית בהמשכיות הדורות בתזמורת הפילהרמונית הישראלית.

עוד תשובה בלתי שגרתית (האם מותר בימינו לומר "משעשעת"?) על השאלות הוותיקות "מהו קונצרט חי, מהו כלי סולו, וכיצד מתקיים הטקס הבימתי?" ניתנה בביצוע יצירתו של רוברט שומאן - "קטע לארבע קרנות ולתזמורת", יצירה שהסיבות לכתיבתה ולביצועה נשגבות מבינתי.

על הבמה עלו בצניעות ובענווה, בסדר מופתי ובשמירה אינטלגנטית של מרווחים ביניהם שלושה קרננים וקרננית אחת (דלית סגל, מייקל סלטקין, יואל עבאדי, איתמר לשם). הם תפסו את מקומותיהם, הביטו בנחישות אל הקהל ובדריכות אל מאסטרו מהטה, פצחו בתרועה רבתי ומיד אחריה החלו לנער את כליהם, לרוקן את המים שהצטברו בו, להבריג חלקים מקרן היער ולהמתין לכניסתם הבאה. זה היה רגע של אנושיות צרופה, לא היה שום דבר מתואם ב"טכניקת ריקון הכלי" שנחשפה לעיני הקהל שבדרך כלל לא זוכה לראות את הפעולות ההכרחיות האלו שמבצעים הנגנים הישובים בירכתי התזמורת (ובני דורי מכירים בודאי את הבדיחה הותיקה על הבדל בין שור לבין תזמורת סימפונית...). מנגנים ומנערים, נושפים ומרוקנים, נעמי פולני היתה מזדעזעת. אני חשבתי שזה מקסים. הנה ניתנת לנו הצצה, הו-לא-כה-שיווקית אל הצדדים הטכניים של הנגינה בקרן, מה גם ששליטתם בכלי והמוסיקליות שלהם לא הוטלה בספק.

וכמה מילים על הביצועים. ממקומי בשורה 24 ביציע הופתעתי לשמוע לכל אורך הקונצרט בעיות איזון (באלאנס) בתזמורת, חטיבת כלי ההקשה והטימפני היתה חזקה מדי בכל היצירות (למעט הקונצ'רטו לפסנתר של מנדלסון), קוים בולטים בחטיבות הצ'לו והויולה לא הודגשו מספיק, ולמרות נגינה מרשימה של כל הנשפנים היתה תחושה שדווקא באולם הבית, עם מנצח המכיר היטב את התזמורת זכינו לערב שלא היה מספק מבחינה צלילית.

זה התחיל בסימפוניה השמינית של בטהובן, שבה התקשה מהטה "לפסל" בקטעי ה"פורטה" של הפרק הראשון, המשיך ברגעים בהם כיסתה התזמורת (שלא לצורך) את הסולן בקונצ'רטו לפיקולו, ואפילו בקטע לארבע קרנות של שומן ניכר חוסר איזון בין הסולנים והתזמורת.

נהניתי מאד מיצירתו יוסי חממי "פריקולו" לפיקולו ולתזמורת. זוהי יצירה עכשווית וישראלית, בעיקר בתפישה הכוללת של מימד הזמן והצורה המוסיקלית. היא איננה עוצרת לרגע, שומרת על עניין אצל המאזינים, כתובה היטב לסולן ולתזמורת, מלאה ברגעים צבעוניים, מגוונת מאד מבחינת אמצעי ההבעה ולא מחויבת בהכרח לסגנון או לאסתטיקה מוחלטים. הייתי שמח לשמוע עוד כמה רגעים של ליריות סולנית ביצירה הזו. ליאור איתן הביא את אישיותו המוסיקלית המרשימה לביצוע היצירה וכאמור היה אחראי לאחד מרגעי השיא של הקונצרט הזה.

והיתה גם סרנה ואנג. ילדת פלא או לא, היא ניגנה ביעילות ובאפקטיביות, בצליל בהיר ובהעדר מוחלט של ספקות והיסוסים את הקונצ'רטו לפסנתר של מנדלסון. האם יש סיכוי כלשהו, שסרנה ואנג תכיר אי פעם בקיומו של האיש היושב בקצה השורה הראשונה? אני מסופק בכך. ואולי טוב שכך הם פני הדברים.