ריאיון לאופוס / מנחם פרסלר

הפסנתרן מנחם פרסלר. צילום: יח"צ

הפסנתרן מנחם פרסלר המזוהה עם שלישיית "בוזאר" (Beaux Arts) המהוללת יופיע מחר בפסטיבל הבינלאומי למוסיקה קאמרית בירושלים.

מנחם פרסלר בן ה-92 נולד בגרמניה, גדל בתל אביב והיגר לארה"ב. ב-1955 ייסד, יחד עם שותפיו, את "שלישיית בוזאר" (לימים, "שלישיית בוזאר המהוללת"), שפעלה עד 2008. הוא הפך לסמל של נגינת מוסיקה קאמרית, והישגיו הרבים מונצחים בדיסקים ובתקליטים רבים. לפני שנתיים, חגג את יום הולדתו ה-90 בסיור שגולת כותרתו הייתה הופעה עם הפילהרמונית של ברלין.

לפני כמה עשורים יכולת להקשיב לפסנתרן מסוים ולזהות את ארץ מוצאו ואת התרבות שממנה הוא בא. היום הפסנתרנים נשמעים דומה יותר אחד לשני. מדוע?

"בעבר, הייתה לנו האפשרות להאזין לדוגמאות הטובות ביותר – היינו יכולים להאזין לארתור שנאבל, לרודולף סרקין ולאחרים. לאותם אנשים היה אופי, היה להם אינטגריטי. הגדוּלה האמתית שלהם הייתה טמונה בעובדה שהמוסיקה, בידיים שלה – דיברה, ולא בידרה.

בינתיים, התרחשה מהפכה שאני קורא לה 'המהפכה הסינית' – פסנתרנים צעירים שהחלו להתאמן בגיל מוקדם מאוד, והטכניקה שלהם הגיעה לגבהים, אך הידע שלהם לגבי הציוויליזציה המערבית, ולמה שעושה את המלחינים הגדולים לכאלה – הפך לחסר ערך. המהירות והעוצמה הם מנת חלקם היחידה.
קיים היום מספר גדול מאוד של פסנתרנים מהסוג הזה, והקהל נהנה מכך, בלי להבין את ההבדל, וכתוצאה מכך – טעמם מושחת לרעה עם הזמן. אז לשאלתך – על הקהל לפתח טעם טוב. ובמקום לעשות זאת, במקום לשתות יין משובח – הם שותים אלכוהול זול מאיכות ירודה".

"הייתה מסורת נפלאה בגרמניה, שבה רופאים היו מקימים תזמורות חובבים ברמה גבוהה ושוכרים מנצח שיעבוד איתם. בשבילם זאת הייתה תשוקה. ולא רק רופאים; לפעמים היית רואה שֹר מסוים בממשלה מכלה את כל כוחותיו במהלך הערב בנגינת בסון. האם ראית משהו כזה היום? אני שמעתי ששֹרת התרבות שלכם לא מנגנת על בסון".

בעיני חובבי מוסיקה קלאסית רבים, הטריו שלכם הוא החשוב ביותר בז'אנר כולו. מהי לדעתך הדרך הטובה ביותר להקים מותג שייחשב מוצלח, ולא רק מבחינה שיווקית?

(צוחק): "אתה שואל אותי כיצד רומיאו מצא את ג'וליה – זה עניין של מזל. הטריו שלנו היה קיים חמישים שנה וזה התחיל עם הכנר הנפלא דניאל גילֵה (Daniel Guilet) ששמו האמתי היה דניאל גילביץ'. פרט להיותו כנר נפלא ברפרטואר הקאמרי והסולני, הוא גם היה הקונצרטמייסטר של טוסקניני. היה לו ידע בלתי רגיל על נגינת כינור, על עשיית מוסיקה, ומתוקף היותו מוביל בתזמורת – הוא גם היה מוביל יוצא מן הכלל. אחרי דניאל, התברכנו בכנר הנפלא איזידור כהן. והצ'לן שלנו ברנרד גרינהאוס, שהיה יוצא מן הכלל. שהיופי וההשראה שבנגינתו, היו משהו ייחודי".

"אז לשאלתך, ראשית, אני הרגשתי בר מזל להתחיל אנסמבל עם אנשים כאלה. היה לנו חיבור מיוחד מכמה בחינות: ראשית, איש מאיתנו לא הרגיש בנוח אחרי הופעות וחשב ש"היה נפלא". תמיד הרגשנו שיש עבודה שצריך לעשות, וכך מצאנו את עצמנו עושים חזרות גם לאחר כמה מהלילות המוצלחים ביותר שלנו על הבמה. בבוקר למחרת, היו לנו חזרות קשות מאוד, עד זוב דם.

שנית, מה שאיחד אותנו היה החיפוש המשותף אחר ההשראה והכבוד שחשנו אחד כלפי השני. באנסמבלים רבים למדי, חבר כזה או אחר של האנסמבל מרגיש שהוא ה'מגדלור'. כפי שיאשה חפץ שאל פעם את רובינשטיין: 'מדוע הטריו שלנו חייב להיקרא 'טריו רובינשטיין-חפץ-פיאטיגורסקי'? אז רובינשטיין ענה לו: 'משום שכך בנוי הטריו שלנו'. אז חפץ השיב: 'גם אם אלוהים היה מנגן כינור בטריו הזה, עודך היית קורא לו - טריו רובינשטיין-אלוהים-פיאטיגורסקי'".

שלישיית "בוזאר" בפרגמנט מתוך שלישיית הפסנתר בסי במול מז'ור D.896 מאת שוברט

כידוע, לכל מלחין שפה משלו. כיצד אתה מצליח לעשות את המעבר בין מלחין למלחין ובין סגנון לסגנון באופן מהיר ומשכנע?

"קח מלחינים כמו מוצארט, ברהמס, בטהובן, דביסי – כל אלה מלחינים ששפתם שונה לחלוטין, וכמעט לא עולה על הדעת לבצע אותם אחד אחרי השני, משום שהשינוי שאתה צריך לעשות בעצמך בשביל 'לחדור' אל הסגנון, ועוד 'ללהטט' ביניהם בקונצרט – הוא קולוסאלי.
עם זאת, הכל תלוי ביכולת שלך להבין מה בדיוק עושה כל אחד מהם למלחין גדול, ותמיד כדאי להמשיך ולחפש. אני לא הפסקתי לחפש. אז אתה לומד זאת, והמעבר שאתה עושה ביניהם שקול לארוחה בת כמה מנות – שהיא תכנית הקונצרט כולה: יש לך את המרק, שעליו לתת לך הרגשה מסוימת ולתת קונטרסט למנה העיקרית. יש את המנה העיקרית כמובן, ואם התמזל מזלך - גם הקינוח לא רע".

מנחם פרסלר בן ה-90 והפילהרמונית של ברלין בקונצ'רטו מס' 17 בסול מז'ור (K.453) מאת מוצארט

עריכה לשונית: נעמה תמיר