ריאיון לאופוס / מור בירון

מור בירון. צילום: יח"צ

"באודישן אצלנו ייקחו את המעניין, כי צליל זה עניין של השתנות ותקשור", נגן הבסון הישראלי מור בירון בריאיון עם אלון ראובן.

את מור בירון יצא לי להכיר לפני זמן רב. גילוי נאות: אני מנגן בקאמרטה ואת הבן של הבוס יצא לי לראות בקונצרטים, ולא רק. אבל מור, גם כתיכוניסט היה מעולם לא היה שיבוט או שיכפול, מה שמסביר (חלקית מאוד) את יכולתו להתקבל ולעבוד ב"מכה המוסיקלית " – הפילהרמונית של ברלין. את השיחה אנו מגלגלים בדרך לחזרה בירושלים.

קשה להשיג אותך.

"נכון , אני מקפיד להיות לא זמין תמיד. יש לי ווטסאפ בטלפון הגרמני ופה אני משתמש בנייד מיושן. כל החגיגה מסביב למדיה חברתית מרגישה לי זולה, גם בקשר המיידי עם אנשים".

וגם כפלטפורמה אירגונית? ארגון קונצרט, למשל?

"כן, גם בתור פלטפורמה אירגונית. אולי כי אני רבע דור קודם, אולי כי הפלטפורמה שלי ויכולת התקשור שלי אינם זקוקים לזה. יש לי תקשורת, אני מנגן".

ובבסון עצמו אין לך תחושת ייעוד?

-"לא".

מה?!

"היעוד שלי הוא לא לנשוף לתוך צינור ולעשות רעשים. בסופו של דבר המטרה היא להעביר שיח, רגש, תקשורת עם אנשים. זה משהו שמאוד התפתח אצלי בשנים האחרונות  הצורך והרצון ליצור קשר עם אנשים".

ופעם, היית אומר שהיית אדם סגור יותר?

"בוודאי".

אבל הפרופיל המקצועי שאותו אתה חי הוא גבוה מאוד. בכל פסטיבל צריך "לשבת עם אנשים", וסמול טוק...קשה להיות אי בודד בתוך זה.

"כן, אבל סמול טוק הוא לא מה שאני מדבר עליו. אתן לך דוגמה: באחת הפעמים הכירה לי אחותי נועה, ידיד שלה. ישראלי, חי בברלין. תוך דקות היינו בשיחה העמוקה והזורמת ביותר. לא היינו צריכים 'לייצר קשר', הוא פשוט נוצר".

ובתזמורת אין לך את זה?

"לא, בתזמורת אין לי את זה. ומחוץ לתזמורת, תלוי עם מי מדברים. אולם הקונצרטים של היום עובר יותר ויותר למצב של 'מפעל מוסיקה', בו התזמורת מתחלפת והרפרטואר נשאר. ואת זה אני אומר למרות שהפילהרמונית של ברלין מנגנת המון מוסיקה חדשה, ובארוק. ועושה את זה היטב".

אז מה חסר?

"חסר כוחו של הרגע. אתן לך דוגמה: לפני כמה זמן חברתי התקשרה אלי וסיפרה לי בהתרגשות שהיא שומעת עכשיו את הסימפוניה הרביעית של ברהמס עם תזמורת צ'כית איומה אבל נפרש לה נוף יפהפה ממול העיניים, וזה ריגש אותה מאוד, האופן שבו הסאונד התאים לרגע ולנוף. באולם אין דבר כזה. באולם יש, כמו בקולנוע, מיקוד לכוון אחד והחוויה היא מופשטת, לא הוליסטית".

כן, אבל אם אני זורם לרגע עם הדימוי שלך, על המסך הזה נפרש עולם ומלואו.

"אבל הוא לא מקיף אותך. הוא נמצא במקום אחד, ספציפי. מדי פעם אתה שומע מישהו שלא הולך בדרך סלולה ונותן את עצמו עד הסוף. לא הולך על הפקת הצליל הקלה ביותר, אלא על זו האינטנסיבית. מספיק שהוא לוקח טיימינג קטן אך קריטי. בשבילי זה עושה הכל. לא "יוצא לו" צליל, זו הוויית הנגינה שלו".

בוא נדבר רגע על סאונד. ה"סאונד היפה" הוא לא משהו אובססיבי?

"הסאונד הוא אופציה  פונקציה. אני מעולם לא התעסקתי באובססיביות עם הסאונד שלי כי הוא תמיד היה פונקציה בתוך הבעה. הסאונד הוא תוצר של כל כך הרבה משתנים, אתה לוקח פיה ומייצר רעש. איך הוא מתחיל, איפה הוא נגמר? כאשר אני מוסיף לזה את גובה הצליל ואת הטון, אז רק מתחיל להיות צליל, כאילו שאני מסתכל על בקבוק זכוכית מלא בשכבות חול צבעוני מלמעלה. איך אפשר בכלל לראות איזה שכבות מרכיבות אותו? אחד מהדברים הכי משעממים, אותי בכל אופן, הוא הרגע בו מישהו מנגן עם צליל יפהפה ואתה לא שומע שום שכבה הבעתית שם. אני משתעמם מזה תוך ארבע שניות , בערך. אני חייב לשמוע התכווננות מוסיקלית, הרבה מעבר לצליל."

אבל באודישן ייקחו הרי, את זה עם הצליל הטוב.

"באודישן אצלנו ייקחו את המעניין, כי צליל זה עניין של השתנות ותקשור. מי שלא יוצא מהקופסה בעניין הזה, ומהר - כנראה שזה לא יקרה, ללא קשר לשליטה שלו בכלי ".

אבל איך אפשר לקחת יוזמה מוסיקלית? אתם הרי, סקציה.

"יוזמה מוסיקלית היא ממש לא עניין לנגן ראשון בלבד. אצלנו לכל אחד יש אחריות כזו ואנחנו מתדלקים זה את זה כך. זה מגיע מכל פינה בסקציה, אם הנגן השני רוצה הוא יכול לגרום לראשון להישמע מזעזע. התקשורת בין אנשים תקבע".

כן, בעניין זה אני יכול להעיד, ולטובה. האם זה אומר שהיכולת לתקשורת בין אישית, לאו דווקא ברמה הכלית, קובעת אצלכם?

"אני לא מכיר אדם שברמה הכלית מנגן נהדר ומתקשר, וברמה האישית לא מסוגל לייצר תקשורת. חשוב להגיד, ממש לאו דווקא ברמה המילולית. אמנם בפילהרמונית של ברלין נבחרים בפינצטה אנשים טובים – מוסיקאים מעולים ובעלי אינטלקט. אבל רבים התפתחו, מבחינת תקשורת בין אישית, מאוחר מאוד. הרי אצלנו יש, תרצה או לא , צבא, תנועה וכו'. אצלם, הילדות וההתבגרות עברו במידה רבה בתוך חדר אימונים. אני יכול לזרום עם זה, אבל אני מרגיש מחסור בשיחה גלוית לב, שיחה עם עומק ורגש. אנחנו התרגלנו לזה שאנו עוברים אחד על פניו של השני בלי לדבר. אפשר לדבר על כל העולם, אבל לא עלינו."

ויש לך חברים גרמנים?

"היו, אבל הקשר לא החזיק. הסביבה החברתית שלי בנויה מאנשים עם מנטליות שיותר קרובה אלינו, הישראלים. אני יודע על בשרי שאם אבוא בדאון לעבודה ואצטרך את ברכת השלום, זה לא יבוא. גם התקשורת של האנשים מסביבי תפגע".

בוא נדבר רגע על מורים. מי ממוריך היה הדמות המשפיעה ביותר?

( שתיקה קצרה) "אבא שלי (אבנר בירון). כמות המידע שקיבלתי ממנו כנשפן וכמוסיקאי, הייתה אדירה. אבל לכל אחד ממוריי הייתה תרומה ענקית בעניין. גדי לדרמן לימד אותי במשך שבע שנים, הוא היה המורה הראשון שלי ואת כל תקופת ההתבגרות עברתי איתו. כאשר הגעתי לצבא עברתי למאוריציו פאז (נגן הבסון הראשון של הקמראטה). גדי נתן לי בסיס מוסיקלי ואינסטרומנטלי שעליו הייתי יכול לייצר את החופש הטכני והמוסיקלי אשר מאוריציו כיוון אליו. איתו למדתי לחפש את הרגע הפראי יותר, תחושה של נא ולאו דווקא מבושל. לאחר מכן עברתי לקלאוס טונמן, עליו עוד אייחד את הדיבור, ולדניאלה דמיאנו אשר איתו אני מנגן היום בפילהרמונית של ברלין והוא אשר לימד אותי מה צריך לעשות כדי להיות שם. המעבר ממורה למורה היה חלק, לא משברי. בזמן שהייתי מתארגן לשיעור, קלאוס טונמן היה מאלתר ג'אז על הפסנתר  ולא כי הוא לא היה הארד ליינר של מוסיקה קלאסית, אלא כי היה פתוח לסאונד שבמונחים קלאסיים לא היה 'יפה'. אבל זה הסאונד שתקשר את הרגש והאינפורמציה שבמוסיקה, כי בסוף , אתה עושה סקס עם המוסיקה והקהל".