ריאיון לאופוס / נורמן לברכט

נורמן לברכט. צילום: יח"צ

פרופ' עודד זהבי בשיחה עם אחד האנשים המשפיעים בעולם המוסיקה הקלאסית

נורמן לברכט מוסיקולוג, חוקר, סופר, איש תקשורת, יושב בלובי המיושן של מלון תל אביבי ומדבר איתי בעברית. רהוטה. קולחת. הוא נהנה בעליל. האיש שהבלוג שלו "פריצת דיסק" (Slipped Disc) הפך לגורם מרכזי בעולם המוסיקה הקלאסית מדבר על הכל. בפתיחות.

כמה קוראים יש "לפריצת דיסק"?

"זה מדהים. אתמול גלשו באתר ששים ושבעה אלף קוראים יש לי ממוצע של מיליון וחצי קוראים בחודש, להזכירך מדובר ב"אומנות שלא קיימת שמעניינת רק זקנים". ומה שהכי מפתיע: מפילוח נתוני הקוראים עולה שחמישים ואחד אחוזים מהם הם מתחת לגיל 35".

אולי חלקם הם נציגי חברות התעופה שבודקים את מי מהמתחרים שלהם חיסלת היום, באחד הקמפיינים החשובים שלך (לברכט מקפיד לעשות שיימינג לחברות תעופה המתעמרות בנגני כלי מיתר הנדרשים להטיס את כליהם בתא המטען).

"ליבי ליבי לנגני כלי המיתר הנאלצים היום לטוס. לפחות שיתייחסו אליהם יפה, לפחות שיתנו להם לעבור בנמל התעופה בלי שיקשוקים בלי דאגות, בלי התעללות. אחרי כל הסיוט של הטיסה הם עוד צריכים לנגן קונצרט".

איך היה המעבר מהפרינט לדיגיטל?

"הגעתי למסקנה לפני 6-7 שנים שבעיתונות המודפסת אין עתיד והחלטתי לפרוש מהעיתונות היומית או השבועית, (אני עדיין כותב מאמר אחד בחודש בירחון אינטלקטואלי שנקרא standpoint) ולנסות ולהבין את האפשרויות שיש באינטרנט. מה שהתברר לי הוא שכשאתה כותב ברשת אתה בונה לא רק חוג קוראים אלא "קהילה" ממש. מספק מאד לדעת שיש אנשים שנכנסים לאתר כל יום, לפעמים יותר מפעם ביום לפעמים כל שעה כי הם רוצים לדעת מה קורה. זה לא כל מה שאני עושה. אני כותב ומפרסם ספרים, מרצה וחוקר, יש לי תכנית רדיו, אבל האתר שלי נותן לעולם המוסיקה את האפשרות למצוא קול, ולאנשיו לדבר בלי תיווך. כל חיי שמעתי ממוסיקאים שהם לא יודעים מה מתרחש באמת בעולם המוסיקה. כל המידע שלהם מגיע מהאמרגנים והסוכנים שלהם שחלקו רק את מה שהיה להם נח. היום, מי שקורא אותי יודע הרבה פעמים יותר מהאמרגן שלו שעוד אוכל את ארוחת הצהריים שלו עם העיתון של אתמול".

מאיפה אתה מקבל את כל הסיפורים ומה מדיניות העריכה שלך בעניין פרסומם?

"אנשים כותבים לי, כמעט כל האינפורמציה שאני מפרסם מגיעה מהקהילה. אני איש מנוסה בעריכה ובברירת מקורות. אני רואה ב"פריצת דיסק" אספקלריא לחיים. מה שקורץ לי, מה שנראה לי מבחינה עיתונאית כחשוב, מה שיש לי זמן בשבילו יתפרסם. להבדיל מעורך עיתון שיש לו למלא כל יום 64 עמודים אני קם בבוקר ופותח את המחשב, אם יש משהו מעניין, זה ייכנס ואם אין משהו אז לא. הנה למשל סיפור שפירסמתי על זמרת שחברת תעופה לא הסכימה שכלב המחמד שלה שהיה כבד מדי יטוס איתה: זה סיפור משגע מכל כך הרבה בחינות, כי תמיד מייחסים לזמרות עודף משקל וכאן דווקא הכלב היה זה ששקל יותר מדי. סיפור כזה שהיה מגיע לעיתון, והיה יוצא אחרי יומיים אחרי שהיו מגיעות התגובות מחברות התעופה ומייחצני הזמרת ומ"צער בעלי חיים" היה מתייבש, כאן זה היה (לצד סיפורים חשובים יותר) שיקוף של עוד משהו שעובר על מוסיקאים".

לאחרונה אתה כותב הרבה על הפילהרמונית של ניו יורק. האם יתכן שניו יורק מאבדת את מעמדה כעיר חשובה וכמובילת הסצנה?

"הסיפור המעניין בפילהרמונית של ניו יורק הוא על העברת מרכז הכובד של ההחלטה על דרכה של התזמורת מהמנהלים המוסיקליים למנכ"לים, עד לפני כעשר שנים המנהל המוסיקלי של תזמורת גדולה היה אחראי על הזמנת המנצחים האורחים שמתוכם הייתה מתבררת למוסיקאים בתזמורת ובהנהלה זהותו של המנהל המוסיקלי הבא. בשנים האחרונות הכח עבר למנהל הכללי ולאנשי חבר הנאמנים. כאשר מזמינים לאורך זמן רק מנצחים מדרגה שניה ומטה מה שמתקבל בסוף זה מנהל מוסיקלי בינוני. היה ברור מלכתחילה שאסא פקה סאלונן לא יסכים לתפקיד, כך שרשימת המועמדים הסופיים לניהול המוסיקלי של הפילהרמונית של ניו יורק כללה אנשים שלא משקפים את מהפכת הדור הצעיר בניצוח, (שעליו נמנים בין היתר גם עומר מאיר ולבר ולהב שני), תזמורת כמו בירמינגהם ראתה פעם נוספת את הנולד. יש היום תסיסה בבוסטון, בפילדלפיה, בלוס אנג'לס, בקליבלנד, בסיאטל. העולם נלהב. העולם מלהיב. וניו יורק נשארת מאחור".

עד כמה המדיה משפיעה על הסצנה?

"ההשפעה יורדת ודועכת מיום ליום ואומרים לי אמרגנים ומנהלי בתי אופרה שכבר לא חשוב להם מה כותבים בביקורת כי ממילא אין לזה השפעה על הקופה. זה רע. גם למדיה וגם לגופי הביצוע".

מי המלחין החשוב ביותר החי היום?

"הריסון בירטוויסל תמיד. הוא פשוט הכי מעניין, הוא מתקדם מיצירה ליצירה. הוא היום בן 81 וכל יצירה שלו היא הפתעה".

ובארץ, מתוך היכרותך עם המוסיקה הישראלית?

"נסעתי בשנה שעברה לבוכום, עיר מדוכאת ומדכאת לשמוע את "מחייה המתים" של נעם שריף ישבתי שם וחשבתי על היכולת שלו למצוא את המהות, את התמצית של המוסיקה, לזקק אותה אפילו מתוך חומרים בנאליים. הוא מוצא במוסיקה תקווה ומהות ושאיפה שרק השפה המוסיקלית יכולה לספק. והמורשת שלו היא כזו שניתן ללמוד ולהיבנות ממנה. הוא מוסיקאי כמעט מושלם".