ביקורת / נוזדה בפילהרמונית

צילום: יוסי זליגר

התזמורת הפילהרמונית הישראלית מבצעת מיצירות בְּרוּךְ ורוסיני. מנצח: ג'נאנדראה נוזֶדָה. היכל התרבות ת"א, 25.4.2018.

יופי של קונצרט היה אמש בפילהרמונית. שותף ראשון להצלחה היה הכנר דיוויד גָארֶט, שהיה אמור לבוא לסידרה זו אך ביטל. בקיץ האחרון שמעתי את גארט מבצע את הקונצ'רטו לכינור של צ'ייקובסקי בפסטיבל אֶנֶסְקוּ, וזה היה גרוע על גבול המביך. הבחור נראה אולי כמו דוגמן, אבל כנר גדול הוא כבר ממש לא. המחליפה אמש, לעומתו, היתה נהדרת. מדובר בכנרת היפנית אקיקו סוּוָונָאי (Suwanai), שניגנה את הקונצ'רטו לכינור מספר 1 המפורסם של מקס בְּרוּךְ. היצירה אמנם שחוקה מרוב השמעות, אבל זה היה ביצוע מצוין. סוונאי ניגנה בצליל עגול ויפה, בטכניקה מושלמת וללא מניירות מיותרות. היא לא ניסתה לרגש "בכוח", אלא פשוט התמסרה לגמרי למוזיקה ונתנה לתווים לעשות את העבודה. בפרק הראשון זה עבד מצוין, ובפרק השני, האיטי, אפילו עוד יותר. ממש ביצוע נפלא.

בפרק השלישי, לעומת זאת, חסרה לי יותר "אש" ואנרגיה. מוזיקאית מובילה שפגשתי טענה שיכול להיות שזה קשור גם לאקוסטיקה בהיכל התרבות המחודש, שבניגוד לאולם הישן נוטה "לנרמל" את הסאונד על חשבון זוויות חדות. אם תחושתכם דומה, אתם מוזמנים לשתף זאת בתגובות. יהיה מעניין לקרוא דעות של מאזינים שונים, כיוון שמניסיוני חווית ההאזנה בהיכל התרבות תלויה גם במקום הישיבה באולם. בכל מקרה, מבחינת נגינה "נטו" יש לי רק מילים טובות.

הערב (חמישי) תנגן סוּוָונָאי את הקונצ'רטו לכינור של צ'ייקובסקי, וזו תהיה ההזדמנות האחרונה לשמוע אותה כאן. בקונצרטים הבאים בסידרה כבר ינגן הכנר מיכאל ברנבוים (הבן של).

במרכז הקונצרט עמד ה"סְטָבָּאט מָאטֶר" של רוסיני, הכתוב לארבעה סולנים ומקהלה. ה"סְטָבָּאט מָאטֶר דולורוזה" ("עמדה האם סובלת") הוא פיוט לטיני, שחובר ע"י הנזיר הפרנציסקאני יָאקוֹפּוֹנֶה די-טוֹדִי במאה ה- 13. הוא מתאר את סיבלה של מאריה, אימו של ישו, העומדת חסרת אונים מול הצלב עליו תלוי בנה. המזמור הזה הולחן על-ידי מלחינים רבים בתולדות המוזיקה, כשרובם ניסו לתת למוזיקה אופי מיוסר בהתאם לטקסט. ההלחנה של רוסיני, לעומתם, יוצאת דופן: הוא הלחין חלק מהפרקים בסגנון של אופרה קומית, שלעיתים נשמע כמעט מבודח. דוגמא בולטת לכך היא אריית הטנור בפרק השני, על המילים "ונפשה מתייסרת בכאב". לעומתם, שילב רוסיני ביצירה גם פרקי א-קאפלה מקהלתיים ופרק פוגאלי מסיים, המתאימים יותר לסגנון הכנסייתי הישן.

כמעט כל המרכיבים של הביצוע אמש היו מעולים. המקהלה הפילהרמונית של פראג הזכירה מהי מקהלה בינלאומית מצוינת: יש לה צליל מלא, איזון מושלם בין החטיבות ושירה מגובשת ומלוטשת. השירה שלהם בפרק המתאר את יום הדין היתה פנטסטית ממש, וכך גם בפוגה המסיימת עם התזמורת. פנייה נרגשת לפילהרמונית: אנא, הביאו את החברים היקרים האלו לכאן שוב, וכמה שיותר.

צוות הסולנים היה כל-איטלקי, רובם שמות מוכרים מעולם האופרה הבינלאומי. מתוכם אהבתי במיוחד את הבאס ניקולא אוליביירי, שמעבר לקול חם ויפה הצליח להתמודד בקלות עם אריית הבאס הקשה "על חטאות עמו הוכה". שבחים דומים מגיעים לזמרת הסופרן אריקה גרימאלדי, הן מבחינה קולית והן מבחינת הנוכחות הבימתית. הזמרת המוכרת ביותר בצוות היתה זמרת האלט דניאלה ברצ'לונה, ואליה דווקא פחות התחברתי. היא הציגה אמנם יכולת שירה מעולה על פני כל הטווח הקולי, אבל משהו בהופעה שלה היה מכונס מדי ולא נוגע. הטנור, פיירו פְּרֵטִי (Pretti), היה לטעמי החוליה החלשה יחסית והפגין קול קצת לחוץ. אבל בהחלט לא ברמה שמפריעה לחוויה הכללית.

מילים חמות מגיעות גם לניצוח של ג'נאנדראה נוזֶדָה (Noseda). הוא היה ברור, חי ואנרגטי, עם תמיכה מצוינת בזמרים והדגשה של קווים מעניינים מתוך התזמורת. תענוג.

לסיכום: ערב מהנה ולפרקים אפילו מרגש, באיכות סולנית ומקהלתית שלא שומעים פה כל יום. מומלץ בחום.