ביקורת / אורוזקו-אסטראדה בפילהרמונית

האם נמצא היורש של זובין מהטה? אנדרס אורוזקו-אסטראדה מנצח על הפילהרמונית הישראלית

את המנצח אנדרס אורוזקו-אסטראדה (Andres Orozco-Estrada) שמעתי בפעם הראשונה לפני מספר שנים בווינה. זה היה לגמרי במקרה: הייתי בעיר בנסיעת עבודה, וניצלתי את שעות הערב כדי לשמוע קונצרט. התזמורת שהופיעה באולם ה"מוזיקפראיין" היתה תזמורת "אמני הצליל" האוסטרית, לאו דווקא מהשמות הגדולים בעולם. ניצח עליהם קולומביאני אלמוני בשם אנדרס אורוזקו-אסטראדה (להלן אא"א), שעד אז כלל לא ידעתי על קיומו. הציפיות, מן הסתם, היו נמוכות בהתאם. אלא שאז התחיל הקונצרט, והייתי בהלם: זה היה אחד הערבים המוזיקליים המלהיבים ביותר שחוויתי בשנים האחרונות, במיוחד בזכות המנצח.

את החוויה הנהדרת הזו הצליח אא"א (38) לשחזר גם בהופעת הבכורה שלו עם הפילהרמונית הישראלית ביום חמישי. הקהל הישראלי אהב אותו מאוד, והיו לו את כל הסיבות לכך. ראשית, הוא נראה כמו הכלאה של שלושה אנשים אהובים מאוד כאן: זובין מהטה בצעירותו, המנצח הוונצואלי גוסטבו דודאמל, ו- מה לעשות- גם השף חיים כהן. שנית, האנרגיה. כבר הרבה זמן לא נראה פה מנצח כה אנרגטי, שסוחף את התזמורת ואת הקהל בשילוב מופלא של כריזמה וקסם אישי. שלישית, איכות הביצוע. אני חייב להודות ששמעתי את התזמורת בביצועים יותר "מושלמים" מבחינה טכנית, אבל את מי מעניינת שלמות טכנית כשבאולם נשמע כזה צליל יפה ועשיר.

הקונצרט הציג יצירות מאת צ'ייקובסקי (הפתיחה-פנטסיה "רומיאו ויוליה"), פרוקופייב (קטעים מתוך הבלט "רומיאו ויוליה"), ולסיום- שוב צ'ייקובסקי (הקונצ'רטו לכינור, עם הסולן דיוויד גארט).

את "רומיאו ויוליה" של צ'ייקובסקי איפיינה פרשנות מרתקת, שהדגישה את הדרמה יותר מאשר את הפן הסנטימנטלי. אפילו נושא האהבה המפורסם, אותו אוהב הקהל לזמזם יחד עם התזמורת, לא טבע הפעם בשמאלץ. נפלא. גם בקטעי הבלט של פרוקופייב, בהם המוזיקה נועזת יותר וגם מורכבת יותר מבחינה ריתמית, נשמעה התזמורת בשיאה.

בעולם המוזיקה יש אבחנה בין מנצחים "של קהל" לבין מנצחים "של מוזיקאים". המנצחים מהסוג הראשון הם צ'ארמרים, חייכנים, ומרבים בשטיקים חיצוניים למיניהם. המנצחים של המוזיקאים מתמקדים בעשיית מוזיקה, וכל היתר בא במקום השני. אא"א הוא שילוב יוצא דופן של שני הסוגים: כריזמטי וסוחף מצד אחד, אך גם מוביל את הנגנים בצורה מדויקת מאוד ומסייע להם במקומות הנדרשים מצד שני. אם האינטואיציה שלי נכונה, מדובר בסיפור אהבה הדדי. האם יכול להיות שנמצא היורש לזובין מהטה בן השמונים, אחרי 47 שנים של ניהול מוזיקלי? כמובן שמדובר בשאלה תיאורטית, כיוון שלמיטב ידיעתי אין כל דיבור על סיום כהונתו של מהטה. אבל, אם וכאשר הנושא יעלה לדיון, בהחלט אפשר לסמן מחליף אפשרי.

את הקונצרט חתם הקונצ'רטו לכינור של צ'ייקובסקי, עם הסולן-דוגמן-שחקן דיוויד גארט (35). תפקיד הסולן בקונצ'רטו הזה רצחני: הוא נדרש לבצע פסאז'ים במהירות מסחררת, לנגן בפוזיציות לא נוחות, ולהשמיע במקביל שניים, שלושה, ובמקומות מסוימים- אפילו ארבעה צלילים. את כל אלו עשה גארט בצורה חלקה לגמרי, ואין ספק שמדובר בוירטואוז בתחומו. מצד שני, היה בנגינה שלו משהו קר, טכני, ובמקומות רבים לא מספיק ריגשי. לרגעים מצאתי את עצמי מתגעגע לצליל המתוק והמשתפך של יצחק פרלמן בביצוע לקונצ'רטו הזה. את עיקר הריגוש סיפק גארט דווקא אחרי הקונצרט, כשסיפר לקהל על הקשר המיוחד שלו לישראל. לדבריו, הוא חזר לנגן אחרי תקופה ארוכה של הפסקה, והתזמורת שהאמינה בו- והזמינה אותו להופיע איתה לאחר כל השנים הללו- היתה ישראלית. כיום, כשהוא סופר-סטאר עולמי, מאוד נעים לדעת שזה מה שהוא חושב עלינו.

זהו הקונצרט הראשון עליו ניצח אנדרס אורוזקו-אסטראדה מתוך סידרה של שישה קונצרטים עם הפילהרמונית, שתימשך עד יום רביעי. ביתר הקונצרטים צפויה להיות מבוצעת בין היתר הסימפוניה מספר 2 של רחמנינוב, יצירה יפהפייה ועתירת רגש במיטב המסורת הרוסית. מומלץ מאוד.

התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מנצח: אנדרס אורוזקו-אסטראדה. היכל התרבות תל-אביב, 31.3.2016.