ביקורת / ונסקה ופרסט בפילהרמונית

צילום: יח"צ

הפילהרמונית הישראלית עם המנצח אוסמו ואנסקה והסולן מרטין פרסט (קלרנית). היכל התרבות ע"ש ברונפמן, 19.01.2017.

לך תבין קהל. ביום האחרון שלפני תחילת "עידן טראמפ" בארצות הברית, בחרה תזמורת אמריקנית נחשבת (הפילהרמונית של לוס אנג'לס) לבצע תכנית שכולה מוסיקה רוסית שיגרתית למדי בעוד שדווקא התזמורת הפילהרמונית הישראלית "העזה" לבצע תכנית מרתקת שחלקה הראשון הוקדש למוסיקה אמריקאית מאמצע המאה העשרים. גם ביצוע נדיר לסימפוניה הרביעית היפהפיה של נילסן, מנצח מעולה כמו אוֹסמו ונסקה וסולן כוכב, הקלרניטן מרטין פרסט לא הביאו את המוני חובבי המוסיקה אל היכל התרבות.

ובכן. ההפסד כולו של מי שלא נכח בקונצרט.

אמריקה יוצגה בקונצרט בשלוש יצירות שנכתבו בין השנים 1947-1957 הפתיחה "קנדיד" מאת לאונרד ברנשטיין, וקונצ'רטי לקלרניט מת אהרון קופלנד וארטי שו.
יצירתו של ברנשטיין התגלתה פעם נוספת כיצירה קונצרטנטית תפלה המורכבת מרצף של מנגינות המתוזמרות בצורה אפקטיבית וחסרת ייחוד. ביצועה בקונצרט סימפוני מחדד עוד יותר את העדרם המוחלט של קונטרפונקט, קונפליקט דרמטי או של אמירה הבעתית מוגדרת. מהביצוע נעדרו דיוקי גוון וסגנון. בעיקר בנגינת כלי ההקשה (הייתי מעדיף משולש בהיר יותר ותוף מצעדים מאופק יותר, אבל אני מניח שזו סוגיה של טעם).

לעומת זאת, הקונצ'רטו לקלרנית כלי קשת נבל ופסנתר מאת אהרון קופלנד הוא יצירה שהעומק שלה לא מוטל בספק. הפתיחה המדיטטיבית מהפנטת, קווים מלודיים ארוכים של הסולן מתנהלים בדיאלוג רגיש עם כלי הקשת, הנבל והפסנתר. דימויים צליליים והרמוניים (מודאליים מורחבים), איפוק רגשי ועצב מהורהר יוצרים מצע מכושף שמזכירים לי כמה מיצירותיו המופנמות יותר של צ'רלס אייבס. צורתו של הקונצ'רטו איננה שיגרתית ולאחר הפרק האיטי מובילה קדנצה קצרה אל פרק מהיר הכולל פראזות מזוותות ומרכיבים ריתמיים והרמוניים סוחפים בהשראה "ג'אזית".

הקלרניתן מרטין פרסט הוא מוסיקאי מהמעלה הראשונה. יש לו צליל נפלא עתיר גוונים ורגש, הקשת הדינמית והשליטה שלו בשינויי העצמה הם מושלמים, כמעט "מושלמים מדי". באופן מוזר, קיוויתי שמשהו בביצוע הכל כך יפה הזה יצליח להעביר לאזני גם משהו מהעצב התהומי והאירוניה הכבדה של קופלנד. משהו בקלילות וביופיו של הביצוע עוררו אצלי געגוע לחיספוס שלא היה שם. כלי הקשת והנבלנית (יוליה רובינסקי) ביצעו את תפקידם להפליא. חסר לי מגע אגרסיבי ופיענוח מדוייק יותר של התפקיד שנתן קופלנד לפסנתר בפרטיטורה הזו.

את החלק הראשון של הקונצרט סיים הקונצ'רטו לקלרניט של ארטי שו, היצירה שנכתבה ב-1948 (במקור כפס קול לסרט) הראתה את יכולתה של התזמורת (מחוזקת בחטיבת סקסופונים, מערכת תופים וגיטרה) לנגן ב"רוח ג'אז". הגמישות הריתמית וההתכוונות לרוח היצירה עלו יפה מאד. סולו החצוצרה של רמי אורן היה צלול ומרהיב, והקלרניטן הסולן, והמנצח הובילו את היצירה למצלולים משמחי לב ואוזן. בחלק הזה של הקונצרט שמחתי לשמוע את הגיוון והאיכות של קבוצת הקונטרבסים (שהוביל ניר קומפורטי), הם היו "אמריקאים כדבעי" ונענו לאתגרי הצליל והקצב שהוצבו בפניהם בחדווה ובמוסיקליות.

חלקו השני של הקונצרט הוקדש לסימפוניה הרביעית של נילסן. יצירה קסומה ואפלה, "קונצ'רטו אמיתי לתזמורת". נילסן "פינק" את נגניו וקהליו. קטעי סולו נהדרים לחליל ואבוב (שביצעו היטב יוסי ארנהיים ודודו כרמל). פרקי אנסמבל נהדרים לכלי הנשיפה מעץ (בפרק השני של היצירה) ולכלי המיתר (בפרקה השלישי), ויותר מכל- תפקיד טימפני מהתובעניים והמרשימים שיש בספרות הסימפונית. ונסקה והתזמורת ניגנו נפלא. בנוסף לנגינת הסולו הופקו מצלולים תזמורתיים באיכות כמעט קאמרית. בפרק השלישי בו דורשת הכתיבה של נילסן תיאום ואיזון צלילי בין כלי הקשת הגבוהים והנמוכים, שמור תפקיד מיוחד לסקציית הויולות שביצעה את חלקה בצורה יוצאת מן הכלל (מובילה, מרים הרטמן), היה ברור שהמנצח והתזמורת הכינו והבינו את היצירה לעמקה.

נגינת הטימפני של דן מושייב (שאליו הצטרף בפרק הרביעי אליוט בק) היתה מצויינת. האינטונציה, התנופה, הארטיקולציה והבנת האנסמבל תרמו תרומה משמעותית לאיכות הביצוע שאם היה מוקלט בהקלטה מסחרית היה משתלב לדעתי בצמרת הביצועים של היצירה הזו.

מחשבות בתפזורת

1. למי מהאנשים הבאים ניתן לייחס את הציטוט הבא: "אנחנו גאים במוסיקאים שלנו, הם מייצגים נאמנה את רוח ארצנו, ואנחנו שמחים שגם אתם מתעניינים בעשיית המוסיקה שלהם":

א. שרת התרבות של מדינת ישראל מירי רגב
ב. שר החינוך נפתלי בנט
ג. שגרירת פינלנד בישראל
ד. מרי אנטואנט