ריאיון לאופוס / מארי פרחיה

הפסנתרן מארי פרחיה. צילום: Felix Broede/IMG

מגדולי הפסנתרנים בדורנו בריאיון על בטהובן, "כלי התקופה" ועל מה שצריכים קלסיקאים כיום ללמוד מנגני ג'אז

"להבין פראזה אחת של בטהובן זה משהו שיכול לקחת שנים", אומר הפסנתרן מארי פרחיה. "לפעמים אני עובד עם פסנתרן כלשהו שאומר לי: 'כך אני מרגיש את הפראזה הזאת, ולכן כך צריך לנגן אותה.' אני מאמין שכך אתה מרגיש את הפראזה, אך ייתכן והרגשות שלך לא בורכו בגאונותו ורגישותו של בטהובן!"

אם כך, מתוך איזה מקום צריך מוזיקאי לצאת - מתוך האנליזה או הרגש?

"אינני אומר שעל מוזיקאי להתעלם מהאינטואיציה שלו. ברוב המקרים תת המודע שלנו יודע הרבה יותר מאיתנו. אני חושב שאנליזה היא מוצלחת דווקא כאשר היא מבוססת על רגשות ואינטואיציה. עם זאת, בעת ניתוח יצירה, עלול הפסנתרן לגלות שקיימים מרכיבים נוספים בטקסט בנוסף לרגשות שלו, והשאלה היא כמה הוא יצליח לקשור את רגשותיו בידע שהוא מקבל מניתוח היצירה. מלחינים גדולים כמו בטהובן, מוצארט וברהמס למדו קונטרפונקט והרמוניה בצורה אינטנסיבית במשך שנים רבות מאוד מחייהם, ותמיד הרגישו שעליהם להיות מסוגלים להבין לעומק את האספקטים האלה ביצירותיהם של מלחינים אחרים על מנת שיוכלו לחדש בעצמם."

צפו במארי פרחיה מנגן את האטיוד מס' 1 אופ' 25 מאת שופן:

אמרת פעם שאתה מרגיש שמוסיקאים קלאסיים רבים כיום לא בקיאים מספיק בהרמוניה וקונטרפונקט. ציינת גם שהלימוד של המקצועות הללו לא צריך להרגיש "אקדמי". תוכל להרחיב על כך?

"אכן, אני חושב כך. מעניין שדווקא מוסיקאים רבים שעוסקים בג'אז, מודעים מאוד לדברים הללו בנגינתם. הם יודעים אילו מצבים של אקורדים יעבדו היטב בכל סיטואציה ויודעים כיצד לפתור אותם נכון. את הדברים האלה אני מרגיש שאיבדנו במוזיקה הקלאסית. בשביל שלימוד הרמוניה וקונטרפונקט לא יהפוך למשהו מאוד 'אקדמי', אני חושב שצריך לעשות זאת דרך תרגילים של בס ממוספר כאשר הם משולבים יחד עם אלתור, מפני שרק בצורה כזו זה יכול לחיות. בעבר, אימפרוביזציה הייתה חלק חשוב מעולמם של מוסיקאים קלאסיים. כאשר אנשים הלכו לקונצרט של בטהובן, הם בדרך כלל לא עשו זאת בשביל לשמוע אותו מנגן סונטה, אלא בשביל לשמוע אותו מאלתר. כנ"ל עם מוצארט ושופן."

אתה תומך ידוע ב"שיטת שנקר". תוכל לספר לנו עליה?

צילום: Nana Watanabe\IMG

צילום: Nana Watanabe\IMG

"הכוונה ב'שנקר' היא להיינריך שנקר, שהיה מוסיקאי יהודי ממשפחה אורתודוכסית. אחת האירוניות הגדולות היא שתלמידו המפורסם ביותר היה דווקא המנצח הענק וילהלם פורטוונגלר, שהיה בעל עבר מפוקפק בתקופת השלטון הנאצי. אני זוכר ששאלתי את אלמנתו עד כמה גדולה הייתה השפעתו של שנקר על חייו המוסיקליים של פורטוונגלר. היא בדיוק אכלה מרק, והפילה לפתע את הכף שלה ואמרה: 'הוא האדם שהשפיע יותר מכל על חייו המוסיקליים של בעלי.'

השיטה של שנקר מדברת על הבנת יצירות ומבנים גדולים על ידי הפשטתן וצמצומן לחלקים קטנים מאוד, למולקולות קטנות, בדומה למה שעושים בפיזיקה עם משפטו של איינשטיין (E=mc2). השיטה עוקבת אחר מה שלימדו מוריהם של מוצארט ובטהובן בזמנו, בכל הקשור להרמוניה וקונטרפונקט, בצורה שבה כל הגורמים מתורגמים לקומפוזיציה חופשית".

מהי עמדתך לגבי נגינה "בכלי התקופה"?

"אני באופן אישי למדתי ברצינות את הצ'מבלו במשך כשנתיים. לדעתי, נגני 'הכלים האותנטיים' כפי שהם מכנים אותם, תרמו לשקיפות הצליל בנגינת באך כיום. אם אתה זוכר כיצד נשמעו התזמורות בשנות ה-50 או ה-60 כאשר הן ניגנו באך - הצליל היה כבד מאוד, כל תו מוכרח היה להישמע אותו הדבר והנגינה הייתה מאוד מטרונומית. אך עם זאת, אני מרגיש שרבים מהם שמים יותר מדי דגש על מה שמכונה 'בעיות סגנוניות'. אמנם יש לכך חשיבות כלשהי, אך החשיבות הזאת לא גדולה יחסית לשאר המרכיבים בעבודה על המוזיקה מהתקופה הזאת. הדבר החשוב אצל באך הוא הובלת הקולות. הבסיס של המוזיקה שלו היא הכוראלים, מפני ששם הוא 'מתיך' את המילים ואת המוזיקה יחדיו. כל הקולות עצמאים וסנטימנטליים, כולם הולכים לאותו כיוון בסופו של דבר. לדעתי, הדבר החשוב ביותר בשביל באך היה הרגש."

משנת 2008 אתה מכהן כנשיא המרכז למוסיקה בירושלים. אילו שאיפות יש לך בהקשר זה בעתיד הקרוב?

"אני מאוד אוהב לעשות את זה, ומאוד אוהב את המרכז. חשוב לי לערוך כיתות לימוד עם פסנתרנים על דברים כמו בס ממוספר ואלתור וכו'. זה פרויקט קטן כרגע, אך הייתי רוצה להגדיל אותו עם הזמן. השנה קורים כל מיני דברים מעניינים - הפסנתרן עמנואל אקס יגיע בקרוב לישראל ויופיע עם התזמורת הסימפונית ירושלים יחד עם פסנתרנים מצטיינים מהמרכז. התוכנית תכלול שלושה קונצ'רטי למוצארט: לפסנתר, לשני פסנתרים ולשלושה. אני גם מאוד שמח על כך שאנחנו מצליחים להביא למרכז אמנים כמו אנדראש שיף ואנג'ליה היואיט שיעבדו עם המוסיקאים הצעירים שלנו."