ביקורת / תזמורת פילדלפיה בהיכל

צילום: מקסים ריידר

תזמורת פידלדלפיה בתכנית מיצירות ברנשטיין וצ'ייקובסקי. מנצח: יאניק נזה סגן. 04.06.2018, היכל התרבות ת"א.

חוויה חושית. בשבחי הקונצרט החי.

הקונצרט הפומבי חי ובועט. מהנה ומלהיב. מעורר ומרגש. במיוחד כשהוא מבוצע לעילא ולעילא. אין ולא יהיה כנראה תחליף לתופעה הקסומה של צליל תזמורתי משובח. הצליל שנשמע בהיכל התרבות בקונצרט של תזמורת פילדלפיה היה מורכב כשם שהיה מרגש: האלכימיה שבין המתכת של המצילתיים לרטיטות המתכת של הטרומבון בסימפוניה של צ'ייקובסקי, ההבנה שהקסילופון הוא "הרחבת צבע" של הפסנתר, ותיבות העץ הסיניות הן הרחבה של צליל הקסילופון, ושהפיציקאטו במיתרים קשור לצלילן של תיבות העץ, היופי הקסום של דימינואנדו. של צליל בסון מהפנט, של נגיעת טימפני ב"פיאנו" יצרו אצלי לפחות תחושת עונג חושנית כמעט. הרגשתי שכל מי שנמצא על הבמה משתתף ונסחף לתוך הדימוי הצלילי הנפלא שיוצרים נגני התזמורת ומנצחם.

הפסנתרן ז'אן איב תיבודה שוותיקי הסצנה זוכרים עוד מהימים שהיה אורח קבוע בסדרות המנויים של תזמורת חיפה הפליא להפיק מניפת צבעים עדינה ומגוונת ביצירתו של ברנשטיין "עידן החרדה", בדרכו שלו הוא חשף את המרכיבים הצרפתיים במוסיקה של ברנשטיין והפך את המלחין האמריקאי לתלמיד (או ממשיך דרך) של רוול ולא למהדהד מוסיקלי של גרשווין או ברטוק. חיזוק לטענה הזו מצאתי באופן הטבעי כל כך שבו השתלב ההדרן שבחר תיבודה לנגן (הפאוואן לנסיכה שהלכה לעולמה" מאת רוול) בסיום יצירתו של ברנשטיין.

ובכלל, ברנשטיין הצעיר (היצירה נכתבה ב-1949) נשמע לי ככל שעובר הזמן וככל שביצועי יצירותיו מתרחקים מפרשנותו כמנצח, כמלחין קפריזי פחות, עצוב ועדין יותר, מופנם ורגיש. הביצוע של תיבודה ונזה-סגאן בהחלט גרם לי להפסיק ולנסות ולהבין "מה אני שומע כאן", להפסיק ולנסות ולזהות זיקות והשפעות (מהלר? ברטוק? מסיין? סטרווינסקי?) ולהתייחס לרצף המוסיקלי המשוכלל ששמעתי כ-מוסיקה. מוסיקה מקורית בדרכה, מעניינת מאד וכאמור מבוצעת לעילא ולעילא. מהסולו הנפלא של שתי הקלרניתות הפותחות ועד הפינאלה הבומבסטי, הגישו המבצעים על הבמה ביצוע רגיש ומרגש ליצירה הזו. יש לי תחושה שהדור הבא של המבצעים יוכל לעזור ולעשות צדק עם יצירותיו של ברנשטיין.

צילום: מקסים ריידר

צילום: מקסים ריידר

הסימפוניה הרביעית של צ'ייקובסקי אפשרה לתזמורת להפגין את מיטבה. מצלולי מתכת מופלאים. סולני נשיפה מעץ מושלמים בדרכם האנושית, טימפניסט מלא אישיות וטעם, נגינת מיתרים אחידה וחמה. פיציקאטו חרישי שמחייב את המאזין לריכוז גדול, על כל אלו ניצח בהצלחה גדולה נזה-סגאן, הטמפי שלו היו יציבים, אבל ניכר היה שהוא מבין ומאפשר לנגניו לנשום בדרכם (מעניין היה לחוש בדקויות שינויי הטמפו והפיסוק בין הופעת הנושא הפותח של הפרק השני של הסימפוניה באבוב ובקבוצת הצ'לי) ושהוא מוביל פראזות רחבות בהבנה מבנית רגישה מאד.

באופן הזה שאלות של "סגנון" או אפילו "גישה" לשתי היצירות נשארו בצד. היתה תחושה ש"משהו נכון" מתרחש לנגד אוזנינו. הקונצרט הזה גם חיזק את הטענה שלי שהקהל מגיב מצויין לביצועים איכותיים. "בלי מדוע ובלי כיצד", ההתלהבות היתה אותנטית, המוסיקה תפסה את המקום הראוי לה בהיכל התרבות.

שלוש הערות נלוות.

1. עצוב לראות שעדיין אין בסביבת ראש עיריית תל אביב מישהו שיאפשר לו לנאום בצורה מעודנת יותר ומביכה פחות. הזמנתו של המנצח לבמה משל היה מנחה בתחרות כישרונות צעירים (אם כי לזכותו המילה "כפיים" לא נהגתה) גרמה לי להתכווץ במבוכה.

2. לא יעזור כלום, המון מוסיקאים בישראל עדיין לא איבדו את סקרנותם. צעירים וותיקים, פנסיונרים של הפילהרמונית ונגנים שזה עתה סיימו את הלימודים שלהם. כיף להקשיב לקונצרט בחברה כזו והלואי ונראה אותם גם בקונצרטים נוספים.

3. נזכרתי היום בקונצרט של תזמורת פילדלפיה בה ניגנה את יצירתו של קופיטמן "קול הזכרונות" עם הסולנית גילה בשארי והמנצח גארי ברטיני, כאילו המוסיקה התימנית היא לחם חוקם.