ביקורת / "סלומה" באופרה הישראלית

צילום: יוסי צבקר

"סלומה" מאת ריכארד שטראוס באופרה הישראלית. מנצח: דן אטינגר. במאי: איתי טיראן. המשכן לאמנויות הבמה ת"א, 08.01

נדרשת מידה מסויימת של מתינות וסובלנות בבואנו להתייחס להפקת "סלומה" 2019 באופרה הישראלית החדשה (גילוי נאות, מתינות וסובלנות אלו מזדמנות ביתר קלות כאשר הח"מ לא היה צריך לשלם עבור הצפיה בהפקה).

מצד אחד יש בהפקה היפה הזו צדדים נאים ומשובחים. בראש ובראשונה נגינת התזמורת בניצוחו של דן אטינגר. שטראוס הטיל על כתפי התזמורת משימה עצומת מימדים: המתח, הדרמה ובעיקר התשוקה הבלתי נשלטת וכמעט בלתי ממומשת מבוטאים בתפקיד התזמורת. ההבדל בין דרמה לבין היסטריה הוא דק מן הדק, לפעמים מידת האינטנסיביות של הויברטו במיתרים (את המילה "תרטיט" נשאיר לעמיתינו בעיתונים נחשבים) יכולה להכריע את גורלו של משפט מוסיקלי לשבט או לחסד. דרדור טימפני לא מבוקר יכול להגחיך רגע של דרמה מאופקת, אקורד לא מדויק בכלי המתכת יכול לפוגג את הקסם. תזמורת ראשון (מחוזקת מאד) ואטינגר צלחו את המשימה הזו בהצלחה גדולה ועוררו חשק לשמוע בעתיד עוד פרטיטורות של שטראוס מעל ומתחת הבמה. אטינגר גילה (פעם נוספת) שהקשר בין כיווניות הרמונית ובין מתח דרמטי באסתטיקה של תחילת המאה העשרים ברור לו מאד.

רמת הביצוע הקולי בהפקה היתה בלתי אחידה. אליזבט סטריד בתפקיד סלומה היתה מרשימה. חצי השעה האחרונה של האופרה הזו היא מונולוג אחד גדול של הסופרן, ומעבר ליכולת הטכנית הגבוהה של סטריד, היא ידעה ליצור בבטחה קולית מושלמת רגעים רכים יותר, שקטים יותר, מתלבטים יותר. גם בתחילת האופרה התרשמתי משירתה ואחרי מספר דקות התברר שהיא ניחנה גם במנעד נמוך יפה ואפקטיבי. על משחק היה לי קשה לדבר אבל הדרמה הקולית שהופקה היתה משכנעת מאד.

נקודת החולשה הברורה של ההפקה היה דניאל סומגי בתפקיד יוחנן. הו-אינטרנט אכזר, הו טכנולוגיה מאפשרת שחושפת אותנו ל"יוחננים" מופלאים כמו זה של סיימון אסטס, של מוריס רובינסון, של גוטולב פריק ואחרים. "סלומה", צר לי להגיד, יוצאת צולעת למדי ללא "יוחנן" מופלא, צאצאם המוסיקלי של זרסטרו ושל הקומנדטורה, וה"יוחנן" של ההפקה הזו היה חלש תרתי משמע, קולית, משחקית, הבעתית. ויבראטו לא ממוקד וקוליות בינונית ומטה השאירו את המוקד הדרמטי-ארוטי של היצירה לא מפוענח.

צילום: יוסי צבקר

צילום: יוסי צבקר

יסלחו לי טהרני האופרה, אבל יש לי תחושה שבמקרה כזה יתכן ואפשר היה להשתמש בהגברה או אפילו בעיצוב קול כדי להביא לבמה ביצוע ראוי. בין תפקידי המשנה בלט הטנור המרשים של רוברט מקפירסון כ"נרבוט" ועדנה פרוחניק הרשימה מאד מהבחינה הקולית כהרודיאס, יחד עם זאת אני לא משוכנע לגמרי שבעת אחת ההטפות של יוחנן לא ראיתי אותה מנפנפת בידיה במיאוס בסגנון עדות ה"'תחפף מפה".

הבמה לכשעצמה מנוכרת ויפה, מזכירה קצת חנות של "אפל" בעיר אמריקאית. יחד עם זאת הבימוי איפשר למוסיקה להגיד את שלה ובמקומות שניכרו אותות של "עודף פרשנות" (מיני משרתים מבצעים ריצות על הבמה כדי להודיע את דבר הטטרארך) הם לא הפריעו להתמקד בעיקר. ריקוד שבעת הצעיפים הפך מריקוד אירוטי (טפו, אני מניח) לריקוד פולחני, וגם זה בסדר. ממילא נהניתי בעיקר מנגינת התזמורת (יופי של חליל ואבוב ראשונים שממקום מושבי בשורה בצד ימין לא יכולתי לזהות). מחיאות הכפיים שנדמו לי כפושרות בסיום ההפקה הראו שמה שהיה מרתק, מגרה ומלהיב ב-1905 לא בהכרח מדבר לקהל שלנו כאן ועכשיו.

שתי מחשבות בתפזורת

תולדות המוסיקה והאופרה "חייבים" חוב גדול לשתי מערכות יחסים בין מלחינים ומבצעים: אין לי ספק שנישואיו של שטראוס לסופרן פאולין דה אנה אפשרה לו להכיר באופן מדויק את האפשרויות של קול הסופרן כפי שאפשר לראות בתפקיד הכמעט בלתי אפשרי שכתב באופרה "סלומה". וכמובן שאי אפשר לחשוב על יצירתו של בנג'מין בריטן ללא תרומתו של בן זוגו והמבצע הבולט שלו פיטר פירס.

ומשהו אחר לגמרי. בית אופרה ללא מלתחה למעילים ומטריות ביום גשם, איננו משרת את לקוחותיו כראוי.