ריאיון לאופוס / שלמה מינץ

הכנר שלמה מינץ. צילום: יח"צ

שלמה מינץ בריאיון לאופוס על מורתו המיתולוגית אילונה פהר, על הקפריסים של פגניני ועל הריב המתוקשר עם 'קשת אילון'.

מינץ  נולד ב-1957 ברוסיה, עלה עם הוריו לישראל בגיל שנתיים ולמד כינור אצל המורה המיתולוגית אילונה פהר (שטיפחה דורות של כנרים ישראלים, ביניהם פנחס צוקרמן, שמואל אשכנזי, ארז עופר, הויולן רון אפרת, המנצח יואל לוי ואחרים). כשהיה מינץ בן 15, הדהים את מאזיניו כשנקרא בהתראה קצרה להחליף את יצחק פרלמן בנגינת הקונצ'רטו ברה מז'ור של פגניני עם זובין מהטה והפילהרמונית הישראלית.

בתום לימודיו בג'וליארד, פיתח קריירה בינלאומית כסולן מבלי שייטול חלק בתחרויות כלשהן, וביסס את מעמדו כיורשם של פרלמן וצוקרמן. בהמשך, הוחתם מינץ על חוזה בלעדי עם חברת ההקלטות דויטשה גרמופון, והירבה להקליט עם תזמורות ומנצחי צמרת.

מה היה סוד הצלחתה של אילונה פהר, והאם אתה נצמד לשיטות ההוראה שלה?

"אני לא עובד בשיטה דומה, מכיוון שהשיטה שהיא עבדה בה פשוט בלתי אפשרית בתקופה שלנו. לתלמידים האהובים עליה היא היתה מקדישה כמעט שש שעות ביום, מה שבלתי אפשרי עכשיו. שיטת הלימוד שלה היתה מאוד ישירה וקשוחה, אבל אין ספק שהיא היתה יוצאת דופן מבחינת המסירות שלה. תלמידים רבים של אילונה ואני בתוכם, לא היינו מגיעים לאיפה שהגענו בלעדיה".

אתה חושב שהתלמידים בזמנך קיבלו הכשרה מוסיקלית טובה יותר מזאת שהם מקבלים היום?

"קשה לומר. החינוך המוסיקלי שניתן בזמני היה הרבה יותר אינטנסיבי. ההשקעה בכל תלמיד היתה גדולה יותר. מצד שני, בסוג הזה של אימונים, לפעמים קשה למצוא את עצמך – כשמי שמדריך אותך בנגינה מכתיב לך כל נקודה בפרשנות. כיום יש לתלמידים יש המון אפשרויות שלא היו פעם – למשל יו-טיוּבּ. מי שיש לו ראש על הכתפיים מבין את הפוטנציאל העצום שקיים שם, ונוטל משם את כל מה שאפשר".

במשך הקריירה שלך הקלטת הרבה ביצועים נפלאים, אבל יש שני ביצועים שלך שנחשבים עד היום ליוצאי דופן: הקונצ'רטו ברה מינור של ויניאבסקי, והקפריסים של פגניני. תוכל לספר איך התכוננת לקראת ביצועם?

"תודה רבה, אכן הביצועים האלו מאוד זכורים לי לטובה. אני ומיונג ואן-צ'ונג (שניצח על הקונצ'רטו של וינייאבסקי) היינו צעירים כאלה, וניסינו לשנות את העולם. וזהו, משהו קרה שם בהקלטה הזאת. בנוגע לפגניני, זה משהו שאתה מתכונן לקראתו במשך שנים על גבי שנים של עבודת נמלים. אתה צריך להביא את עצמך לכושר פיזי גבוה מאוד-מאוד, לכושר שיא, ולעבוד בקפדנות מרובה. זה דורש כמות אדירה של השקעה. אחד הדברים המעניינים בקפריסים לכינור של פגניני היא העובדה שהוא השתמש תכופות בכתיב ערבי כאשר הוא רשם מספרים. ככל הנראה היה לו קשר אל אומה מחוץ לאיטליה. סביר להניח שהוא או בני משפחתו הגיעו מספרד, בה עד סוף המאה ה-15 היה קשר הדוק עם העולם המוסלמי. חוקרים רבים חולקים עליי בנקודה זו, אך אני חושב שזו אפשרות סבירה ביותר".

צפו בשלמה מינץ מנגן את הקונצ'רטו לכינור ברה מינור מאת הנריק ויניאבסקי:

לאחר ניסיון רב-שנים כסולן בינלאומי, מהם ההבדלים לדעתך, בין נגינת הסולו של היום לזאת של לפני כמה עשורים?

"קשה לומר. העולם משתנה כל כך מהר, ומה שהיה נכון בתקופה שלי כבר לא נכון היום. אני מדבר מעט בהכללה, אבל אני מרגיש שהסטנדרטים שישנם כיום ירדו יחסית לעבר, ויש נטייה להשקיע יותר מדי ביחסי ציבור ובמה שכתוב בעיתונים. לדעתי, הסיבה שהאיכות באותם ימים הייתה גבוהה יותר מפני שלסולנים היה זמן רב יותר להתעמק ביצירות, מה שקורה פחות ופחות כיום".

אתה עולה לבמה גם כמנצח בעצמך, כיצד התחילה אצלך הקריירה הזאת?

"בגיל 18 בערך, כשלמדתי אצל דורותי דיליי בג'וליארד, התחלתי להתעמק בפרטיטורה של הקונצ'רטים לכינור - ונהגתי לנתח אותם. במקביל התחלתי גם ללמוד ניצוח בצורה רצינית בג'וליארד אצל אנשים מפורסמים, ומאז זה נהפך לסוג של תחביב.
אני מופיע כמנצח אורח מדי פעם בפעם, אבל הדגש תמיד היה ותמיד יהיה על הכינור. אני פחות רוצה להתעסק בענייני ניהול של תזמורות סימפוניות, ויותר נהנה לקבל הזמנות לשמש כמנצח אורח. לפעמים קורה שתזמורת כזאת או אחרת מבקשת ממני לבוא ולעשות 'אפגרייד' לקבוצת המיתרים שלהם. כמה תזמורות מכירות את כישוריי בתחום הזה, ואני שמח בחלקי".

בעבודה שלך כמנצח, אתה חש שהניסיון שלך כסולן משמש לך כיתרון או כחיסרון, ביחס למנצחים עם רקע תזמורתי?

"גם וגם, אמנם ברקע של כל אחד יש יתרונות וחסרונות אך אתה תמיד בא לתזמורת עם 'חבילה' כלשהי שהיא שלך - ותוך כדי עבודה אתה מבליט את היתרונות ומנסה להשלים את החסר".

מיהם המנצחים המועדפים עליך?

"יש הרבה מנצחים שאני אוהב, ואני מרגיש שאם אני אזכיר רק חלק מהרשימה, אעשה עוול לאחרים. אבל אני יכול לומר שבין המנצחים שאני אוהב, ישנם אנשים כמו מרווינסקי,שהיה מנצח ענק לדעתי. ישנו ברנשטיין, וגם אורמנדי ותזמורת פילדלפיה שלו. לאורמנדי היו אוזניים נפלאות, והדרך שבה הוא עבד עם תזמורת היתה משהו שלא ראיתי לפני - וגם לא אחרי. קשה לתאר זאת במשפט אחד, אבל השקט שלו, והאופן שבו הוא הצליח להעביר לתזמורת כמות כזו גדולה של מידע; ואיך שהוא הצליח לגרום לנגנים להגשים את החזון ה'חזותי' שלו - זה היה משהו מדהים בשבילי, ניסיון של פעם בחיים. אמנם הייתי די צעיר אז, אך הבנתי שאני עד למשהו לא רגיל".

בין שאר עיסוקיך היית הפטרון ואחד המייסדים של פרויקט "קשת אילון", איתם היה לך ריב מתוקשר בשלב מאוחר יותר. מה הייתה הסיבה לכך?

"אני חושב שבעשור הראשון לקיומו, קשת אילון באמת היה פרויקט בינלאומי יוצא מן הכלל - ואז הוא הצליח לירות לעצמו ברגל."

למה?

"בגלל 'מלחמות היהודים'. אני אומר זאת בכוונה במרכאות כפולות. הרבה אנשים העדיפו להתעסק בשיקולי אגו במקום לראות את המטרה שניצבת לנגד עיניהם. מבחינתי הפרוייקט הזה נכשל. זה כל מה שאני מוכן להגיד בנושא".