ביקורת / "הטרובדור" באופרה הישראלית

"הטרובדור" באופרה הישראלית. צילום: יוסי צבקר

מנצח: דניאל אורן. בית האופרה, 2.1.2016

קשריו ההדוקים של המנצח דניאל אורן עם זמרים מובילים בעולם כבר הוכיחו את עצמם לא פעם כמתנה גדולה לאופרה הישראלית. כפי שהסביר פעם בראיון, אורן משתמש בשיטות של מאפיוזו כדי לגייס זמרים גדולים להופיע בישראל: הוא לוקח אותם לשיר כאן בשכר נמוך, ובתמורה ממשיך את שיתוף הפעולה איתם גם בבתי אופרה עשירים יותר.

כעת, כשהוא מכהן כמנהל המוזיקלי של האופרה הישראלית, הסידור עובד טוב מתמיד. ההפקה הזו של "הטרובדור" תיזכר כאחת המרשימות בשנים האחרונות בכל הנוגע לאיכות הזמרים, שנעה בין "טוב מאוד" ל"פנומנלי".

צילום: יוסי צבקר

צילום: יוסי צבקר

עלילת "הטרובדור" מתרחשת בספרד, אי שם במהלך המאה ה- 15. באופרה יש ארבע דמויות מרכזיות. הראשונה היא אזוצ'נה (Azucena), צוענייה השואפת לנקום את מות אימה שהוצאה להורג בעוון כישוף. השני הוא מנריקו (Manrico), בנה של אזוצ'נה, שהוא טרובדור (זמר נודד) שמאוהב עמוקות בגבירה ליאונורה. ליאונורה מאוהבת במנריקו בחזרה, אך אהבתם לא יכולה להתממש כיוון שבליאונורה מאוהב גם רוזן כוחני בשם די-לונה.

בסופה הטראגי של האופרה ליאונורה מתאבדת בבליעת רעל, ומנריקו מוצא להורג בפקודת הרוזן. כאשר ניחתת על מנריקו מכת המוות (או בבימוי הנוכחי- יריית אקדח), מספרת אזוצ'נה לרוזן שזה עתה הוציא להורג את אחיו, וכך היא זוכה לנקמה המיוחלת. סיפור העלילה נשמע כמו כמו סרט טורקי לא מוצלח, אבל המוזיקה שחיבר לו ורדי באריות, דואטים וקטעי מקהלה יפהפיים.

עיקר ההתלהבות מהביצוע, כאמור, היה מאיכות הזמרים. את ההערכה הגבוהה ביותר קצרה זמרת המצו-סופרן האמריקאית מריאן קורנטי (Cornetti), בתפקיד אזוצ'נה. זוהי זמרת עם קול אדיר ומלא רגש והבעה, והצפייה בה היתה חוויה חד-פעמית. ממש שיבוץ מושלם.

מיד אחריה באו הבריטון הרומני הנפלא ג'ורג' פטאן (Petean), בתפקיד הרוזן די-לונה, והזמרת הבולגרייה סווטלה וסילבה (Svetla Vassileva) בתפקיד לאונורה. שניהם הציגו צבע קולי יפה ושליטה קולית מעוררת התפעלות, וברגעים לא מועטים הצליחו לרגש ממש. לטנור הארגנטיני גוסטבו פורטה (Porta), בתפקיד מנריקו, לקח קצת זמן לצבור עוצמה קולית ונוכחות, אבל ככל שהמשיכה האופרה ביצועיו השתפרו.

תזמורת האופרה (הסימפונית ראשון לציון) נשמעה מצוין תחת ידיו הבטוחות של דניאל אורן, וכך גם מקהלת האופרה הישראלית. הנקודה היחידה שפחות הלהיבה היתה התפאורה. היא היתה די סטטית וחסרת עניין, למעט עבודות הווידאו המעודנות והנוגעות ללב של מיכל רובנר ששובצו במהלך התפתחות העלילה.

אם כבר מדברים על אורן, גם הוא סיפק הפעם חידוש ראוי לשבח: בניגוד למנהגו בשנים קודמות, שמר אורן על שקט יחסי ונמנע מהנהמות והשאגות שהוא נוהג להשמיע בדרך כלל יחד עם המבצעים. בעבר המנהג הזה ממש הפריע ליושבי השורות הקדמיות, והאיפוק שגזר על עצמו אורן הפעם איפשר להאזין למוזיקה בצורה הרבה יותר מרוכזת ומהנה. הלוואי שימשיך בכך גם בעתיד.

לסיכום: סולנים מעולים, ניצוח מעולה, ועבודות וידאו נהדרות. מומלץ בחום.