ריאיון לאופוס / סר אנדרש שיף

צילום: Nadia F.Romanini/ECM Records

הפסנתרן והמנצח שחזר להתארח בימים אלה בפילהרמונית בריאיון על באך, בטהובן והמלחין המוכשר ביותר לדעתו, אחרי מוצרט.

לאחר חזרת התזמורת הראשונה שלך על הסימפוניה השלישית של שומאן, כתב אחד מהנגנים בתזמורת הפילהרמונית: "סופסוף מוסיקאי שלא מנסה לחפש את הטירוף של שומאן בכל תיבה". האם עניין ה"שגעון" של שומאן מוגזם לדעתך?

יש בזה משהו. אנשים מבקשים להיות היום מאוד "מקוריים ומעניינים", אך אינם סומכים על היצירה ועל המלחין. לשומאן אמנם הייתה אישיות מפוצלת, אך לדעתי לרוב האנשים יש אישיות מפוצלת במינון כזה או אחר.

אני חושב שצריך לסמוך על המלחין ואין צורך לנסות ולעשות את זה "מעניין יותר" ממה שזה. הביצועים לעולם לא יצאו זהים גם ככה, בכל יום יוצא ביצוע שונה - זה חוק של הטבע.

בשעה שמוסיקאים רבים מנגנים באופן אינסטינקטיבי מאוד או שכלתני מאוד, בנגינה שלך תמיד יש איזון מדויק מאוד בין השניים, כאילו הם מתמזגים באופן אורגני. כיצד יכול מוסיקאי להשיג סוג כזה של איזון?

אי אפשר. אבל זה צריך לקרות איכשהו. יש אלמנט אינטלקטואלי במוסיקה גדולה - לא ניתן להכחיש זאת. קיימת גם הרבה מוסיקה רעה שאין בה את האלמנט הזה. וחבל, כי הרבה אנשים לא מעוניינים לחשוב, אלא מעוניינים ב"בידור". מוסיקה גדולה היא לא רק בידור, היא צריכה להפעיל את המחשבה והרוחניות. המינון הנכון לדעתי הוא 60-40: 60% אינסטינקט ו-40% אינטלקט.

הזכרת בהזדמנויות רבות שבאך הוא המלחין האהוב עליך, וציינת שאת השפעתו אתה שומע ביצירות של מלחינים רבים אחריו. פרט לאלמנטים הברורים מאליהם, כגון הרמוניה, קונטרפונקט ופוליפוניה - האם קיימים דברים נוספים?

מלבד הדברים שהזכרת, אני חושב שהתרומה שלו מאוד מתבטאת דווקא באופן שבו אנו 'חושדים' ביצירות מאוחרות יותר - שאינן מצטיירות כיצירות פוליפוניות במיוחד על הנייר, אלא כמנגינה וליווי. ההשפעה של באך גורמת לך לחפש ביתר שאת את השכבות הפוליפוניות. קח את שופן למשל, שופן הוא הראשון שהודה שהוא למד מבאך יותר מכולם - לדעתי הוא תלמיד "ישיר" שלו.

כנ"ל לגבי מנדלסון, שגילה מחדש את באך. הייתי אומר שמהדור שאחרי באך - מנדלסון הוא המלחין המוכשר ביותר אחרי מוצארט. מנדלסון הוא המלחין שמבין יותר מכולם בקונטרפונקט, באופן טבעי.

למה?

כי הוא היה מוכשר יותר מהם. גם האחרים היו מוכשרים, אבל אפילו בטהובן בשלב מאוחר בחייו לקח שיעורים בקונטרפונקט, מפני שהוא הרגיש שהוא החסיר משהו בחינוך שלו. קח את שוברט, אחד המלחינים האהובים עליי - הוא מעולם לא למד כיצד כותבים פוגה כמו שצריך. הפוגות שלו נוראיות, אז אולי הוא המקרה יוצא הדופן בין המלחינים, הוא איננו בא מתוך באך.

ברסיטלים שלך יש לעתים קרובות תחושה שאינך מנסה "להקרין", אלא דווקא לנסות ולמשוך את הקהל אליך באופן אינטימי יותר. האם זו טכניקה שאתה משתמש בה באופן מודע?

אני מודע לכך, אך אינני משתמש בזה באופן מודע, אני חושב שזה קורה אצלי באופן טבעי. אינני פרפורמר מוחצן, אז זה גם מתאים לאופי שלי. רובינשטיין הגדול חשב אחרת דווקא, הוא נהג לומר "סונטה מאוחרת של בטהובן אני מעדיף לנגן לעצמי בבית, זה קשה מדי לעיכול עבור הקהל".

אני חש שבהיבט הזה השתפרנו מאוד. לדוגמא, תוכנית הרסיטל שניגנתי ביום שבת עם סונטות אחרונות מאת שוברט ובטהובן, נחשבת ל"קשה לעיכול", אך מעל אלפיים איש הגיעו להאזין לו (חרף רעשי ההפגנה הטורדניים מכיכר הבימה).

אני חושב שכעקרון, לא כדאי לנסות ולרצות את האוכלוסיה בעלת המכנה המשותף הנמוך ביותר, אלא את זאת בעלת המכנה המשותף הגבוה - ושאר הקהל כבר ידביק את הפער. דוגמא מעניינת היא האופן (הרע מאוד, לטעמי) שבו עושים טלוויזיה כיום. אני חושב שהטלוויזיה החמיצה כלי חינוכי חשוב, ובחרו לכוון למכנה המשותף הנמוך ביותר - הם רוצים לראות טוק שואוז ואופרות סבון.