ריאיון לאופוס / טבאה צימרמן

Photo: Marco Borggreve

הויולנית הנודעת בשיחה עם פרופ' עודד זהבי,

כשטבאה צימרמן פרצה לתודעת הציבור הישראלי בשנות התשעים המוקדמות היא עוררה סנסציה. נדמה היה שמעולם לא נשמעה בארץ נגינת ויולה כזו. לימים היתה לדמות מפתח בחיי המוסיקה בארץ, השתתפה בתכניות טיפוח המוסיקאים המצטיינים ב"מרכז למוסיקה", ביצעה קונצ'רטי לויולה מאת מלחינים ישראליים (ביניהם יוסף טל ומרק קופיטמן) ושימשה השראה לאחת היצירות הישראליות הטובות לטעמי - "מונודיאלוג" מאת מנחם ויזנברג.

לקראת השתתפותה בפסטיבל ה-Music Makers שאלתי את טביאה צימרמן לדעתה על סצנת המוסיקה בישראל של היום.

"מאז מותו של בעלי הראשון המנצח דוד שלון בשנת 2000, הפחתתי את כמות הביקורים והמעורבות בנעשה כאן, כך שמה שאני יכולה לומר הוא בערבון מוגבל, אבל, אני רואה, בכאב מסויים, כיצד מוסיקאים ישראליים מוכשרים וצעירים מחפשים עבודה מחוץ לגבולות המדינה. התחושה שלי היא שהסיבה הישירה לכך היא העדר מימון הולם שיאפשר שימור והרחבת תשתיות בתחום. יחד עם זאת אני כל כך שמחה שלהב שני נבחר להיות המנהל המוסיקלי החדש של התזמורת הפילהרמונית הישראלית! הוא מוסיקאי אנרגטי ומשובח, נציג טוב של דור של מוסיקאים צעירים שעשוי בהחלט להביא שינוי לעולם המוסיקה הישראלית."

במה את מתמקדת בשנים האחרונות?

"בשנים האחרונות אני מרחיבה בהתמדה את הרפרטואר שלי ומוצאת את האיזון הנכון לי בין הופעות כסולנית עם תזמורות, פרוייקטים קאמריים והוראה. תמיד היה לי חשוב להמנע משגרה ולהמשיך לחקור, לגלות, להתפתח. אני מצליחה לטעון את עצמי באנרגיות בתהליכים של נתינה וקבלה הדדית של אנרגיות וידע מוסיקלי מעמיתים שאתם אני מנגנת מוסיקה קאמרית, ואני נהנית לא פחות לחלוק, כמורה, את הידע שלי עם תלמידי."

איך נתפסת היום הויולה בעיני הדור הצעיר? האם עברו ימי "בדיחות הויולה"?

"רמת הנגינה בויולה עולה בהתמדה, מדי סמסטר פונים לכיתת הויולה שלי בבית הספר 'הנס אייזלר' בברלין כחמישים (!) ויולנים מעולים מכל העולם. הם מתחרים על שניים או שלושה מקומות שמתפנים בכל פעם. אני שמחה שאנחנו יכולים לבחור לא רק נגנים מעולים אלא גם כאלו שהם רחבי אופקים ופתוחים מאד. רמת הנגינה של סטודנטים שמגיעים ממדינות כמו צרפת, טורקיה, קוריאה, רוסיה, ספרד, סקנדינביה, ישראל וגרמניה היא פשוט מצוינת. כך שאני אופטימית."

האם תוכלי להפנות אותנו לכמה יצירות חשובות לויולה? קונצ'רטי? יצירות קאמריות?

"הקונצ'רטי האחרונים שניגנתי בבכורות עולמיות היו של אנו פופה (Enno Poppe) מיכאל ג'ארל (Michael Jarrell) ויורק הולר (York Höller) ואני מאד שמחה עם שלושתם. במקרה של פופה וג'ארל, התמזל מזלי והיצירה בוצעה גם מעבר לפרמיירה ואני סמוכה ובטוחה שהיצירות האלה תישארנה ברפרטואר. במקרה של הולר (תלמיד של ברנד אלואיס צימרמן) כתב קונצ'רטו גדול נהדר ואני מקווה שיהיו לי הזדמנויות לנגן גם אותו שוב."|

היכן את רואה את הקונצרט החי בעוד עשר שנים, האם את חושבת שצורת הבידור הזו עדיין רלוונטית, אם היה ניתן לך האם היית משנה משהו בפורמט הזה?

"אני לא רואה חלופה תקפה לביצוע חי של מוסיקה. אני חושבת שלרגעים האלו של ישיבה שקטה באולם קונצרטים אגב התמקדות בכוחות הרוחניים של המוסיקה, תוך שאנחנו חולקים אותם עם חובבי מוסיקה אחרים הם בעלי כוחות קסומים שאי אפשר לקבל בהאזנה להקלטות או צפיה בוידאו.

מצד שני אני לא רואה עצמי כעובדת בתעשיית הבידור. עבורי רגע הביצוע החי הוא ייחודי ואין לו תחליף. חשוב לי גם לציין שיש הבדל מהוי בין היופי של ביצוע חי ובין היופי הצלילי שאני מנסה להשיג בביצוע מוקלט. הדוגמה שטובה ביותר להקלטה שאני מכירה הוא "אולם הקונצרטים הדיגיטלי" של הפילהרמונית של ברלין. כל קונצרט מוקלט שלוש פעמים ומה שנשמר בארכיונים היא גרסה שעברה התערבות עדינה של מיקס. ממליצה בחום לבדוק את מה שיש בארכיונים האלו!"

האם אירופה היא עדיין מרכז הסצנה המוסיקלית הקלאסית?

"נדמה לי שברלין היא המקום הכי מעניין למוסיקה, והיא מעניינת יותר מוינה, לונדון, פריז או ניו יורק. עברו הימים שהמימון ה'ממוסד' למוסיקה היה מספק את צרכי הסצנה. היום כדי לעסוק במוסיקה צריך לייצר תמהיל ראוי של פעילות מוסיקלית וחינוכית. ודווקא היום בעולם הכל כך חומרני, קפיטליסטי וציני שלנו אין תחליף לערך הרוחני המוסף של עשית המוסיקה של הנגינה ביחד של השלם שהוא גדול מסך כל חלקיו של ההרמוניה הגדולה הזו. אם תשאלו אותי אני ממליצה: צאו ונגנו מוסיקה קאמרית."