הסימולטור

הכנרת מרים ברגסט מול "סימולטור ההופעות". צילום: Sophia Evans

בבריטניה פותח סימולטור שמדמה את תגובות המאזינים בקונצרט, ומאפשר לתלמידים למוסיקה לחוות הופעה לפני קהל מבלי לקחת סיכונים

מישהו מחלץ סוכריית מציצה מתוך נייר צלופן מרשרש, אחרת פוצחת בהתקף שיעול, שלישי קורא קריאות בוז, ורביעית שכחה לשים את הנייד על רטט. איך אמורים הנגנים והאמנים שמופיעם באולמי הקונצרטים להתמודד עם כל ההפרעות והרעשים הבלתי פוסקים מצד הקהל? עתה באה המציאות המדומה לעזרתם. הטכנולוגיה, שכבר שנים משמשת כדי לאמן רופאים, ספורטאים, ומסייעת אפילו לאנשים שסובלים מפחד מפני טיסה, באה עתה לעזרת תלמידים למוסיקה. היא תלמד אותם להתמודד עם כל רעשי הרקע הבלתי נמנעים (למרבה הצער) בהופעות חיות על הבמה.


המכשיר, שקרוי "סימולטור ההופעות", פותח בקולג' המלכותי למוסיקה בלונדון בשיתוף עם הקוסרבטוריון השווייצרי. המכשיר מדמה אזור מציאותי של מאחורי הקלעים ואזור של במה ואולם, כולל שילוט ותאורה אותנטיים; ודמויות מן הקהל, אינטרקטיביות ובגודל אמיתי, שנעות בחוסר מנוחה בכיסאן, או עוצמות את עיניהן בשיעמום.


ארון וויליאמון, פרופסור למדעי המופע בקולג' אמר שהמחיר המאמיר של שכירת אולמי קונצרטים גורם לכך שההזדמנויות שיש למוסיקאים בתחילת דרכם לפתח את כישורי המופע שלהם לפני קהל הולכות ומצטמצמות. "הם לומדים הכל באיחור רב מדי – או לא לומדים כלל: איך לעמוד בלחץ הכרוך בהופעה לפני קהל, ואיך לעמוד בציפיות של מאזיניהם", הוא אמר ל"גרדיאן" הבריטי.

בשבוע שעבר, ממשיך ומתאר ה"גרדיאן", ניסתה את הסימולטור הכנרת מרים ברגסט, בתוך חדר קטן שהוסב לחלל המדמה אולם קונצרטים, ובהדרכתה של המורה שלה, הפרופ' מדליין מיטשל: מסך רחב מחובר למחשב, וממנו נשמעים הקולות ומוצגים המראות. בלחיצת כפתור אפשר לייצר שיעולים, נחירות, ותגובות אופייניות שונות – ממחיאות כפיים מנומסות ועד קריאות "בראבו" רמות. מסך שעולה וזרקורים שמופנים אל עבר המבצעת מגבירים את תחושת המציאות. לאט לאט השורות הריקות שעל המסך מתחילות להתמלא במאזינים שמתלחשים ביניהם כאשר המוסיקאית עולה לבמה עם הכינור שלה כדי לבצע את האדג'יו מתוך הסונטה בסול מינור של באך. כשנגמר המופע היא זוכה במחיאות כפיים סוערות.

"התחושה היתה שונה לגמרי מזו של נגינה בחדר החזרות", אמרה ברגסט, "כשיש קהל מאזינים – אפילו אם הוא וירטואלי – התחושה היא שאת מעניקה ונותנת מעצמך יותר. מתקיים מין סחר חילופין עם המאזינים... וזה מוסיף להשראה, מאפשר להיכנס לתוך הלך רוח של הופעה". לדברי המורה שלה, מיטשל – כנרת בעצמה שהופיעה כבר עם הפילהרמונית של לונדון ועוד תזמורות – "אימון הוא דבר מאוד פרטי. את לא רוצה שאיש ישמע אותך. אבל בהופעה... את רוצה לקבל את התחושה שאת מעניקה מעצמך לקהל, ואז לזכות ממנו למשהו בתמורה".

ההופעות בסימולטור מוקלטות, ורק אחרי שאחת התלמידות צפתה בביצוע שלה על הבמה היא נוכחה לדעת ששכחה להשתחוות לפני הקהל. "זה מסוג הדברים שאי אפשר לכסות כשאת מעבירה שיעור של 'אחד על אחד'", אמרה מיטשל. גם תגובות נפשיות וגופניות, כמו קצב הנשימה ודפיקות הלב, אפשר לבחון באופן מדעי באמצעות הסימולטור. הנתונים מגלים "מדדים מאוד מדויקים וברי השוואה" בכל הנוגע למידות החרדה והמתח שבהן שרוי האמן.

הסימולטור יכול לדמות גם מצב של אודיציה – כולל פאנל של שלושה שופטים חמורי סבר שישובים מאחורי שולחן, נועצים בנבחן מבטים חודרים ורושמים לעצמם רשימות. הבעותיהם נעות בין חיוכים של שביעות רצון והנהונים של קבלה לבין קמטים של זעפנות, שילובי ידיים ותנועת ראש של שלילה; השופטים שעל המסך אפילו עשויים להתלחש בינם לבין עצמם בעת שהנבחן שמולם עושה כמיטב יכולתו. "אנא, תתחיל מתי שאתה מוכן", אומרים השופטים ל"נבחן". ובסוף הביצוע הם יכולים לומר מין "תודה רבה", קרת מזג, או לפלוט אנחת אכזבה ולמר "תודה שבאת"; ולמקרים של הופעה גרועה במיוחד שמורה התגובה: "תודה לך, נדמה לנו ששמענו מספיק".

ברגסט, שמסיימת את לימודיה השנה ונבחנת לכמה תזמורות, אמרה שהאודיציה שערכה לפני הסימולטור היתה אכן "מעט מאיימת". וויליאמון סיכם ואמר ש"זה לא שאנחנו רוצים לענות את הסטודנטים שלנו. אבל אנחנו רוצים להכין אותם לקראת ארועים שונים שיכולים להיקרות בדרכם המוסיקלית, ולהעניק להם חלל שבו יוכלו להתנסות, אך עם מעט מאוד סיכונים מצדם".