חדשות / כינורות של תקווה בפילהרמונית של ברלין

הכנר הישראלי גיא בראונשטיין בקונצרט "כינורות של תקווה" עם חברי התזמורת הפילהרמונית של ברליןצילום: Monika-Rittershaus

עשי ויינשטיין, אשתו של בונה הכינורות הישראלי אמנון ויינשטיין ואמו של אבשלום, ברשמים מקונצרט "כינורות של תקווה" עם הפילהרמונית של ברלין, לציון 70 שנים לשחרור אושוויץ בידי הצבא האדום.

כל הסיבות הנכונות הובילו לקונצרט "כינורות של תקוה" באולם הפילהרמונית של ברלין. התאריך: יום השואה הבינלאומי, 70 שנים לשחרור אושוויץ בידי הצבא האדום, ב-27 לינואר, 1945. וגם ציון 50 שנים לקיום היחסים הדיפלומטיים ישראל-גרמניה. התוכנית: מאהלר; רומנסה לכינור ותזמורת של בטהובן בהקשר לטקסט מצמרר מתוך "הלילה" של אלי ויזל, "כל נדרי" של ברוך, "אבינו מלכנו" בעיבוד תזמורתי של ג׳יהאט אשקין, ולסיום, יצירה חדשה, "כינורות של תקווה" בהשמעת בכורה, שכתב אוהד בן-ארי.

חברי התזמורת הפילהרמונית של ברלין בניצוחו של סר סיימון ראטל בקונצרט "כינורות של תקווה",

חברי התזמורת הפילהרמונית של ברלין בניצוחו של סר סיימון ראטל בקונצרט "כינורות של תקווה",

המבצעים: חברי הפילהרמונית של ברלין בהרכב קאמרי, בניצוח סיימון ראטל (סר בשבילנו) ודנקאן וורד. הסולנים: גיא בראונשטיין וצבי פלסר. אי אפשר לדמיין נבחרת ראויה יותר, שהייתה מוכנה להשאיר את הכלים היקרים והכינורות בעלי הייחוס בצד - ולנגן על כינורות ששרדו, שהיו עדים למה שהתרחש באירופה במלחמה.

13 כינורות בתזמורת ואחד בידיו של גיא בראונשטיין הם חלק מאוסף (שמונה כ-50 כלים) של בוני הכינורות מתל אביב, אמנון ואבשלום וינשטיין. האוסף הזה, המורכב מכלים פשוטים, חסרי שמות מפוארים ושושלות יוחסין מאיטליה, אבל יש להם סיפורים אישיים והיסטוריה שכמוה כימי המלחמה הנוראה ההיא. האוסף הזה הוא המניע מאחורי הקונצרט. הוא הסיבה שגרמה לגיא בראונשטיין להתלהב ולגייס את מנהל הפילהרמונית של ברלין, מרטין הופמן, גם את שגריר גרמניה בישראל, אנדריאס מיכאליס, שבתורו הלהיב את שר החוץ הגרמני, דר׳ פרנק-וולטר שטיינמאייר, שפרש את חסותו על האירוע. והשאר היסטוריה.

בונה הכינורות הישראלי אמנון ויינשטיין מספר על כלים מתוך אסף "כינורות של תקווה". צילום: Peter-Adamik

בונה הכינורות הישראלי אמנון ויינשטיין מספר על כלים מתוך אסף "כינורות של תקווה". צילום: Peter-Adamik

אי אפשר להפריד את המוזיקה מההקשרים המתחייבים לכינורות ולאנשים שניגנו עליהם בימים ההם. קחו למשל את הכינור של אריך ויינינגר, שהיה קצב וכנר חובב בווינה, "התגלגל" לבוכנוולד ודכאו, יצא בנס, הפליג לפלשתינה, הוגלה על ידי הבריטים לאי מאוריציוס, וכל אותו הזמן הכינור עבד שעות נוספות והציל את בעליו.

כינור אחר ניתן לאמנון במתנה על ידי בונה כינורות צרפתי. הכינור היה שייך ליהודי צרפתי שנתפס בליון ונשלח ברכבת לאושוויץ. כשהרכבת עצרה אי-שם, האיש זרק את הכינור מבעד לחלון וקרא לפועל שעבד על הפסים. במקום שאני הולך אליו, אמר, אין מה לעשות עם כינור, קח ותציל אותו. וכך היה.

זה לא המקום לספר על כל הכינורות, אבל מוכרחים להזכיר אלמוני מתזמורת הגברים באושוויץ, זו שרואים בתמונה המפורסמת כשהם עומדים ומנגנים לבושים במדי אסירים מפוספסים, "יודה" בתוך מגן דוד. האלמוני שרד בזכות הנגינה בתזמורת המחנה ולאחר השחרור מכר את הכינור לאברהם דווידוביץ׳ שעבד בג׳וינט. 50 דולר, הרבה באותם ימים, עברו מיד. ילדיו של דווידוביץ׳ תרמו את הכינור והסיפור לאוסף.

3 מתך 50. טיפה בים מתוך אוסף "כינורות של תקווה" של בונה הכינורות הישראלי אמנון ויינשטיין. צילום:  Peter Adamik

3 מתך 50. טיפה בים מתוך אוסף "כינורות של תקווה" של בונה הכינורות הישראלי אמנון ויינשטיין. צילום: Peter Adamik

בימים אלה מוצגים בפואייה של הפילהרמונית בברלין 16 כינורות מהאוסף של ויינשטיין. כל כינור והסיפור שלו. לצידם אפשר לראות את הכינור שעליו ניגן אלברט אינשטיין. התערוכה תינעל ב-22 בפברואר.