בתוך תזמורת הדיוואן מזרח-מערב

צילום: יח"צ

הצליל של תזמורת הדיוואן הוא ערבוב של מסורות גרמניות, טמפרמנט חם מארצות מדבר חוליות, רוח נעורים והרבה תשוקה.

בפליאה גדולה חוויתי לראשונה, לפני אי-אילו שנים, התרחשות "דיוואנית" מובהקת: מישהו מבין הנשפנים זה עתה ניגן סולו - משפט שנוגן יפה ומדויק... והתזמורת כולה, יותר ממאה נגנים ערבים, ישראלים וספרדים, ענתה במטר רועם של נשיקות. כך זה היה - נגנים מכל עבר הפריחו נשיקות רועשות באוויר, מברכים את הסוליסט האהוב. בתזמורות אחרות הוקרת תודה שכזו מתבטאת במחווה מנומסת של חיכוך סוליות הנעליים על פני רצפת הבמה - לא רועש מדי, שלא להפריע למהלך החזרה ולמנצח. ואילו המנצח שלנו, מאסטרו דניאל בארנבוים, נאלץ להשלים עם השאון הנוראי של עשרות מזרח-תיכוניים קולניים המנשקים את האוויר כל מספר דקות. משום שאנחנו עושים זאת לא רק כשמישהו מנגן סולו יפה, אלא גם כשמישהו מצחיק (בכוונה או בשוגג), מנגן תו לא נכון בדיוק בשקט של ההפסקה או מגיע באיחור לחזרה: כי בתזמורת הדיוואן, שאין דומות לה, עשה טוב או רע - תנושק.

"תזמורת הדיוואן מזרח-מערב" היא תזמורת מרובת פנים ומזגים גועשים שנולדה כדי להילחם בבורות. הכל התחיל בשנת 1999, בסדנה למוסיקאים ערבים וישראלים אשר נפגשו בעיר ווימאר לחזרות, שיעורים ודיונים פוליטיים – פרי יוזמתם של המנצח דניאל בארנבוים והאיש רב הפעלים אדוארד סעיד. לשניים היה חלום משותף ליצור ערוצי התייחסות אלטרנטיביים לסכסוך הישראלי-פלסטיני – תשובתם הייתה מוסיקה, ומה שיועד להיות אירוע חד-פעמי במהרה הפך לאחת התזמורות הידועות והמדוברות בעולם.

הצטרפתי לתזמורת בשנת 2009, זמן קצת לאחר תום שירותי הצבאי כ"מוסיקאית מצטיינת", שנתיים בהן השתדלתי, יחד עם חברי להרכב הצה"לי, לנגן מוסיקה קלאסית לחיילים שלא תמיד היו מעוניינים בכך - סתירות הן דבר שבשגרה באזורינו. הדבר נכון גם בתזמורת היחידה בעולם, בה מוסיקאים מכל ארצות ערב והמזרח התיכון מנגנים יחד: בזמן שבבית מתנהלים מאבקים עקובים מדם, אנו מנגנים את הצלילים הללו, את מוצרט וברהמס, את המוסיקה הזו שכה רחוקה מן האלימות והשנאה. תזמורת הדיוואן נפגשת מספר פעמים בשנה: לסיור קיץ שאורכו בין ארבעה לשישה שבועות, ובדרך כלל, פעם או פעמיים נוספות לפרויקטים קצרים יותר. בין פרויקט אחד למשנהו אנו שבים איש איש לחייו הפרטיים, מנגנים עוד מוסיקה, בעוד מקומות, עם עוד אנשים ברחבי העולם.

צילום: Lucerne Festival/ Priska Ketterer

צילום: Lucerne Festival/ Priska Ketterer

בקיץ של שנת 2009, נפגשנו כולנו בפילאס, עיירה קטנה לא הרחק מסביליה, לשבועיים של חזרות לקראת הסיור. האוויר בחוץ היה יבש ורותח, 40 מעלות צלזיוס. בפאתי כנסיה קרירה ואפלה שקדנו על הסימפוניה הפנטסטית של ברליוז.

כמעט כל חזרה של הדיוואן מתחילה במהומת סידור הבמה מחדש. המאסטרו דורש שנשב קרובים זה לזה מעבר למה שנדמה כאפשרי: אם בתום סיור קונצרטים כלי הנגינה לא נשרט ולו פעם אחת מקשתו של חברך לעמוד, משמעות הדבר היא שישבתם רחוק מדי זה מזה או שלא נעשה שימוש במספיק קשת (שתי האפשרויות טרגיות במידה שווה). כשכל אחד מאתנו מוצא סוף סוף את מקומו שואל המאסטרו את שאלתו המוכרת: "האם לכולם מספיק לא-נוח?". לאחר טקס כאוטי של כיוון הכלים - ניסיון כן אך כושל משהו לכוון בתורות – מתחילה החזרה. בארנבוים מסרב לפשרות: סימני דינמיקה מפורשים בדקדוק, איצבועים נשקלים ונבחרים בהתאם למשפט המוסיקלי וללא קשר לצרכים טכניים, על כל נגן לתת את כל כולו בכל רגע. אם טעית בכיוון הקשת הוא ישים לב ויעניק לך מבט נוקב, ומעתה והלאה, בכל פעם שאותו מקום ביצירה יחזור - גם המבט יחזור – כדי לוודא שהטעות תוקנה. כמו בסכסוכים פוליטיים סבוכים, גם כאן - לא שוכחים מה קרה בעבר.

רבים מחברי התזמורת הצטרפו אליה כבר בימיה הראשונים. הם היו אז בתחילת דרכם והיום הם מוסיקאים מקצועיים, לחלקם כבר ילדים משלהם, חלקם חברים בתזמורות מן החשובות בעולם. הוותיקים בוודאי זוכרים דיונים מלאי השראה עם אדוארד סעיד ושיחות ארוכות על עתיד התזמורת. בכל שנה מצטרפים נגנים חדשים - הגשת מועמדות פתוחה למוסיקאים מכל ארצות ערב, מישראל ומספרד, מבחני קבלה מתקיימים במספר ערים באירופה ובמזרח התיכון. יש בינינו נגנים לבנוניים, סורים, מצרים, איראנים, טורקים, פלסטינאים, ישראלים וספרדים.

בשנת 2010 החלו החזרות לפרויקט בן שלוש שנים שמרכזו מחזור הסימפוניות של בטהובן. במהלך שלוש שנים סיירנו עם תשע הסימפוניות ברחבי העולם, הקלטנו תקליטים, הפקנו די-וי-די והשתתפנו במספר סרטים דוקומנטריים. גם במבט לאחור, נדמה שאותן חזרות ראשונות, ובודאי הסיורים והקונצרטים שבאו בעקבותן, היו תחילתו של מסע מנטלי ומוסיקלי כאחד. מאסטרו בארנבוים דיבר אודות מבניות, מתחים, עידן הנאורות ומשמעת; המוסיקה של בטהובן כביטוי ליחסי גומלין בין רעיונות פוליטיים, חברתיים ופילוסופיים. מתוך עומק רב ותוך שימוש ברטוריקה המהפנטת שכה אופיינית לו, הוביל אותנו בארנבוים לתוך עומקו של עולם מוסיקלי אשר מייצג עבורו את ערכי ההומניזם. הוא חשף היררכיות מוסיקליות והתפתחויות דינמיות וחזר והדגיש את חשיבותם של תהליכים מתמטיים במוסיקה של בטהובן. אינספור פעמים שמעתי אותו אומר שמוסיקה עוסקת כולה בזמן - פיסוק, עוצמה ואפילו גובה הצליל עצמו - כולם נשלטים ומעוצבים על ידי יחידות זמן שונות: זמן זה מוסיקה. אנו מתמודדים עם מורכבויות התקופה בה אנו חיים, אך יצירות המופת אותן אנו מנגנים - קיימות מעבר לתקופה, מעבר לזמן. הצליל של תזמורת הדיוואן הוא ערבוב של מסורות גרמניות, טמפרמנט חם מארצות מדבר חוליות, רוח נעורים והרבה תשוקה.

בשנים קודמות כללו סיורי הקיץ של הדיוואן קונצרטים בפסטיבל בי-בי-סי פרומס, בפסטיבל לוצרן ובפסטיבל זלצבורג. לעתים קרובות נחתם הסיור הארוך בקונצרט תחת כיפת השמיים באמפיתיאטרון של ברלין - הוואלדבונה. לוח הזמנים של שבועות עמוסים אלה כולל לא רק חזרות ונסיעות, אלא גם דיונים חשובים. לא פעם יצא לי לשמוע אנשים מחוץ לתזמורת הטוענים שמלבד העובדה שמנגנים בה ערבים וישראלים יחד, בדיוואן לא עוסקים בפוליטיקה. למעשה, המציאות הדמוגרפית של התזמורת הופכת את ההימנעות מן העיסוק בפוליטיקה לבלתי אפשרי, ואף לא נראה כי זו משאלתו של מי מחברי התזמורת. הפרויקט כולו קם בכדי ליצור נתיב לאלו שחלוקים בדעתם: הרצאות בנושאים פוליטיים ודיונים משובצים בין החזרות והקונצרטים, ואף יותר מכך - דיונים מתקיימים באשר לדרך בה עלינו לדון ואת מי להזמין להרצות.

בדיוואן מדברים הרבה וזה כמעט אף פעם לא קל. דיונים רבי משתתפים לעולם אינם דבר פשוט. ויכוח אודות הסכסוך הישראלי-פלסטיני לעולם אינו דבר רגוע. כמו בעשיית מוסיקה - הידברות יכולה להתקיים ברמות ובצורות שונות, וגם הדיונים שלנו נבדלים זה מזה ומגוונים: לפעמים הם מתחילים בפרובוקציה, חזרות אינסופיות, עובדות שגויות ומעט מאוד הקשבה; ולפעמים הם מובילים אותנו לרגעים יקרי ערך של אינטימיות והזדהות. כמו בנגינת מוסיקה, גם כאן פחות מדובר במה שנכון או לא נכון, ויותר בהקשבה, בלמידה וביצירה.

ובכל זאת, לא כל הדיונים הם בעלי אופי פוליטי. תזמורת הדיוואן פועלת במתכונת ייחודית - בראשית ימיה היא הייתה תזמורת נוער, אך עם הזמן בגרה ביחד עם נגניה. מבחינה מוסיקלית, זו כיום תזמורת מקצועית לכל דבר. הצמיחה הזו מביאה עמה שאלות חשובות ומורכבות בנוגע לעתיד הפרויקט כולו, ודיונים ארוכים מוקדשים לתהייה משותפת ולסיעור מוחין: איך לקבל נגנים חדשים וצעירים לשורות התזמורת מבלי להקריב את הרמה הגבוהה אליה הגענו? איך לאפשר לאלו מאתנו שכבר מועסקים בתזמורות מקצועיות אחרות להמשיך ולהשתתף בפרויקטים של הדיוואן?

שאלות כאלה ואחרות נוגעות לנושאים לוגיסטיים וערכיים כאחד, והוצעו להן פתרונות שונים ומגוונים לאורך השנים. בין אם מדובר בוויכוחים פוליטיים, חברתיים או מוסיקליים, השיחות אינן מסתיימות במסגרת הדיונים הקבועים בלוח הזמנים של הסיור. שם הן רק מתחילות. למעשה, השיחות המעניינות ביותר מתרחשות לאחר המפגשים הרשמיים וביניהם - בזמן הארוחות, עם הבירה שאחרי ותוך שיטוט כתיירים בערים הרחוקות בהן אנו מנגנים. שם קורם חזונם של בארנבוים וסעיד עור וגידים: ערבים וישראלים מחליפים רעיונות, חולקים סיפורים, משתפים פעולה ויוצרים חברויות אמיצות.

בטיסות פרטיות מתרחשת לרוב אחת המסורות הדיוואניות המוצלחות ביותר, טקס תזמורתי חוץ-מוסיקלי: הדעות חלוקות בנוגע לשאלה מי התחיל את המסורת הזו ואיך (וראוי לציין ששותפות לה גם תזמורות אחרות), אבל יש בה משהו, במסורת הזו, שגורם לשלום עולמי להראות לרגע כאפשרות אמתית. תיאור מילולי בהחלט לא מספיק, ובכל זאת: מיד לאחר ההמראה, בזמן שדיילי הטיסה מתחילים בהדגמת כללי הבטיחות, אנו מתחילים בטקס קטן משלנו. התכנית כוללת הסרה של הנעל, החזקתה משתלשלת מתקרת המטוס כשהיא תלויה על שרוכיה (הדגמה לשימוש במסכת החמצן); יצירת רעש מחריש אזניים עם אבזם המתכת של חגורת הבטיחות (אימון להפעלה נכונה של החגורה); ולבסוף, כוריאוגרפיה של תנועות ידיים מתוחכמות למדי (סיוע לאנשי הצוות בסימון דלתות היציאה ודלתות החרום של המטוס). אם אי פעם ביקשתם לראות ערבים וישראלים משתפים פעולה באופן מושלם - כדאי לכם להצטרף לאחת מטיסות הצ'ארטר של הדיוואן.

בקיץ של שנת 2014 התחוור לי מה עשוי להיות ערכו הגדול ביותר של הפרויקט. מבחינה רגשית, סיור הקונצרטים של אותו קיץ היה קשה באופן אכזרי לרובנו. מלחמה קשה השתוללה בישראל: עזה הייתה תחת אש כבדה ואזרחים בכל רחבי הארץ ברחו למקלטים. הסיור התקיים בזמן שבו כולנו חשנו צורך להתגונן, כולנו כעסנו ופחדנו, רובנו הכיר מישהו שבאותם רגעים לחם בשדה הקרב. במהלך הסיור שבה ועלתה בי התחושה שההרכב החברתי והמוסיקלי של התזמורת יוצר סביבה ייחודית, אשר בה, באופן טבעי, ניתנת תמיכה רגשית יוצאת דופן. בכור ההיתוך הבלתי אפשרי הזה - כאן, נתקלים המציאות הקשה בה אנו חיים והתסכול הגדול מן המצב שאותו אין ביכולתנו לשנות, בהזדמנות לכאוב יחד, להתאבל יחד, לכעוס יחד; ויחד ליצור קול רעם גדול. תזמורת איננה יכולה לשנות את הפוליטיקה ובוודאי שאין ביכולתה לחתום הסכמי שלום. אבל יש בכוחה לשנות את חייהם של רבים - אלו שדבר קיומה מגיע אליהם, אלו שמקשיבים למוסיקה שלה. היא בוודאי משנה את חייהם של אלו המנגנים בה.

צילום: Peter Fischli/ LUCERNE FESTIVAL

צילום: Peter Fischli/ LUCERNE FESTIVAL

השאיפה הגדולה של "תזמורת הדיוואן מזרח-מערב" היא להופיע בכל אותם מקומות הקשורים לסכסוכים במזרח התיכון, אבל מסיבות רבות (למשל, פוליטיות ובטחוניות), ערים רבות יופי כמו ירושלים וביירות אינן בהכרח יעד אפשרי עבורנו. בעוד שהתזמורת מוזמנת בכל שנה להופיע על גבי בימות מן החשובות בעולם, הופעות בארצות מולדתנו נותרות בגדר חלום רחוק, משום שגם אם אנו הפכנו לחברים, המדינות מהן אנו מגיעים - עדיין אויבות. במהלך השנים היו מספר מקרים יוצאי דופן: קונצרטים ברמאללה, אבו דאבי ודוחה, אשר הצריכו תכנון רב והיערכות ביטחונית רחבה. אחת החוויות הזכורות לי ביותר מסיורי הקונצרטים קרתה דווקא הרחק מהבית, הרחק מהסכסוך, במהלך סיור בדרום אמריקה.

הגענו לקראקס - גבעות של בתים רעועים צבועים בשלל צבעי הקשת ומעוררים אינספור מחשבות. עם הגיענו ניתנה לנו הופעה פרטית של אחת מתזמורות הנוער "סימון בוליבר": הרכב עצום ממדים ובו למעלה משלוש-מאות נגנים (כולל ילדון קטן על המשולש), שגם הם זוכים למציאות אחרת בזכות המוסיקה. תחת שרביטו ומבטו הסוער של גוסאטבו דודאמל, הם העניקו לנו ביצוע מהפנט של הסימפוניה הראשונה של מאהלר. אני זוכרת את המתח המהמם של אותם צלילים ארוכים ושקטים בתחילת היצירה ואת הלהבות המתפרצות שבאו בעקבותם. בארנבוים ודודאמל לחצו ידיים, התחבקו ונאמו נאומים. היה זה קונצרט לא לגמרי רשמי, שנערך לא באולם קונצרטים, כי אם בחדר רחב ידיים – ובו הצטופפו שתי תזמורות (בגודל כולל של שלוש), שניים מן המנצחים הידועים בעולם ועיתונאים רבים מספור. כאשר תמה הסימפונייה בקול תרועותיהן של חצוצרות משולהבות הרענו להם בקולי קולות, כשלפתע, שלוש מאות נגני הסימון בוליבר פרצו בג'ם-סשן סוער של מוסיקה מקומית וריקודים. תוך רגעים ספורים היינו גם אנחנו על הרגליים והאוויר נמלא באהבה: כי כולנו היינו שותפים לידיעה הכה-חשובה, שלמוסיקה יש כוח נדיר ואדיר לחדור מעבר לנסיבות.

מאז הקמתה נבנו לתזמורת קשרים חזקים עם מספר מקומות. חברות קרובה עם ספרד, במיוחד עם ממשלת אנדלוסיה, הביאה את התזמורת לתקופות שהות ולקונצרטים רבים באזור שבעבר היה מקום בו יהודים, מוסלמים ונוצרים חיו יחד בשלום ובכבוד הדדי. ברלין היא ביתה של אקדמיית בארנבוים-סעיד - מפעל חינוכי פורץ דרך שהוקם ברוח הדיוואן. ברלין היא גם היכן שרבים מחברי התזמורת חיים או לומדים, ולעתים קרובות, אנו נפגשים שם לחזרות ולקונצרטים. הסיורים האחרונים של הדיוואן נפתחו בשהות ארוכה בבואנוס איירס, עיר הולדתו של דניאל בארנבוים ובירתה של מדינה בה הוא מוערץ ככוכב רוק. לא פעם אני תוהה מה צופן העתיד לפרויקט שכזה, לתזמורת שכזו על כל מורכבותיה. מי יגיע לנגן ואיזה צלילים יושמעו? קשה לדעת. אבל יש דברים שכניראה לעולם לא ישתנו: בכל מקום בו נפגש לסיורים בעתיד, אפשר לנחש שהכיסאות על הבימה יהיו צפופים מדי, שיהיו ניסיונות כנים לכוון את הכלים לפי תור, שיתקיימו דיונים נלהבים, שיהיו נשיקות... דמעות.. וסביר להניח שגם כמה קונצרטים בלתי נשכחים.

הכותבת הינה צ'לנית, חברת "תזמורת הדיוואן מזרח-מערב" ועורכת ראשית במגזין האינטרנטי MOUNT DELA.