ריאיון לאופוס / יניב ד'אור

זמר הקונטרה-טנור הישראלי יניב ד'אור. צילום: יח"צ

"בשנייה שיצאתי מגבולות ישראל התחלתי לשיר". פרופ' עודד זהבי בשיחה עם זמר הקונטרה-טנור הישראלי יניב ד'אור.

יניב דאור יושב בבית הקפה השכונתי שלי כשלפתע מגיעה המלצרית בחיוך שהיא שומרת כנראה לאנשים יפי תואר וכריזמטיים במיוחד היא מגישה לו בחיוך עוף בקארי. למעשה, היא מסתכלת לו בעיניים בעת הגשת האוכל. אני מתרשם.

איפה אתה ממוקם היום בארץ או בלונדון?

"לפני שנתיים קיבלתי החלטה שאני רוצה בסיס בשתי ערים: תל אביב ובלונדון, אחרי שש עשרה שנה רחוק מכאן, אתה מתחיל להתגעגע לעברית, לצבעים לחום האנושי."

עושה רושם שגעגוע הוא מנוע אומנותי חזק: געגועי אורפיאוס ליורדיצ'ה, החיפוש והגעגוע לשורשים בפרויקטים הניאו-אתניים שלך...געגועים ארצה. כשהגעגועים באים על סיפוקם אפשר עוד לשיר?

"החזרה ארצה הוציאה ממני משהו שבאמת לא היה לי כי לא התבגרתי פה. עזבתי את הארץ בגיל עשרים ושתיים ופשוט התחלתי בלונדון את הכל מהתחלה. הגעתי לבית הספר גילדהול הגעתי למורה חדשה שתיקנה לי את הטכניקה והתחלתי לעשות מוסיקה כמו שאני רציתי, בלי שיסרסו אותי תרתי משמע. צברתי ביטחון ואת היכולת להסתכל לקהל בעיניים. החזרה ארצה הייתה כמו התחלה מחודשת, אולי כמו תיקון."

הייתי בקונצרט לפני כמה שנים. הסופרן הייתה חולה באותו ערב, הטנור והבס היו שם רק בתאריהם ופתאום אתה פתחת את הפה בסולו נהדר. מוקפד. מהוקצע מאד. עם תהליכים דינמיים נפלאים מה אתה בעצם עושה פה. איך ערב כזה לא מחסל אצלך את כל הרצון להופיע כאן בארץ?

"אני נלחם כאן מול איזושהי תקרת זכוכית, אבל יש פה תהליך של קח ותן כי כשקורים פה דברים שאני כן אוהב, החום שאתה מקבל מהקהל, כולל הרגעים שבהיסח הדעת אנשים מתחילים לשיר אתך כי הם כל כך מחוברים למה שאתה עושה זה נותן לי הרבה תקווה."

זאת אומרת שאתה אומר שכדאי לקחת מהישראלים את החום ואת הסטנדרטים מהאנגלים.

"אנחנו בעידן מעורבב. כהצהרה, כדרך. בארץ בלונדון, דרכי, איתי, אפשר ליצור משהו מאד אחר, בכל העולם יש היום חדשנות בגישה למוסיקה קלאסית. זה לא סוד שהקונצרט המסורתי נחנק מהעניבה של עצמו. כשאני מופיע בעולם, בעיקר עם לטינו לדינו בין אם זה בויגמור או בקרנגי, לראות את התגובה של זיקני ויגמור למוסיקה שהם אף פעם לא שמעו מעודדת ומחזקת אצלי את ההרגשה שאני יוצר פה משהו חדש."


יניב ד'אור יופיע בשבוע הבא בערב האופרה הבינלאומי ירושלים עם זמרת הסופרן לורה קלייקום ותזמורת הקאמרטה הישראלית ירושלים


אם נהיה נדיבים אפשר להניח שיש אולי 78 יצירות ברפרטואר הסטנדרטי לקונטרה-טנור. בא נניח שהרחבת כרגע בעוד 12 שירים אתניים, את זה תשיר כל החיים?

"כבר מהאקדמיה הייתי מאד מאד סקרן בכל הנוגע לרפרטואר ווקאלי. בעיקר, תאמין או לא בכל הנוגע לשיר האומנותי, זה שפרח במאה התשע עשרה. גם כאן אני בתהליך אקטיבי של שבירת סטיגמות. חתמתי על חוזה עם חברת התקליטים 'נקסוס' והם נתנו לי את היד החופשית לעשות מה שאני רוצה. נכנסתי לאולפן הכי טוב בברלין עם הפסנתרן דן דויטש והקלטתי את "אהבת המשורר" של שומן ועוד יצירות של דביסי, דופרה, האן ועוד. זה ייצא עוד שנה. אחרי לטינו-לדינו, היו מי שהרימו גבות. אני מאמין בדרכי."

אולי זו תכונה של קונטרה-טנורים שהם פורצי דרך, אלפרד דלר בדרכו, מייקל צ'אנס בדרכו.

"כן, כי אנחנו מוגבלים. אנחנו מזוהים עם שירה מלאכית נטולת ויבראטו ורזוננס, עם מנעד דינמי שמגיע למצו פורטה, עם קולרטורות שנשמעות כמו זיקוקין די-נור. כשהתחלתי לעבוד עם גרהם ג'ונסון בגילדהול, הוא אמר לי: 'אין לך קונטרה-טנור רגיל, אתה לא שר כמו קונטרה טנור, אתה לא מתנהג כמו קונטרה-טנור אתה לא נראה כמו קונטרה-טנור. אל תעבוד עם אף אחד שלא יבין אותך או עם מנצחים שיסרסו את מה שיש לך להציע'. הוא הציע לי ללמוד שירים של וולף, מאהלר ודוקא ולהכניס את זה לרפרטואר. ואת זה עשיתי."

משהו על מורים ותלמידים?

"התחלתי ללמד מתוך אידיאולוגיה. בשנייה שיצאתי מגבולות ישראל התחלתי לשיר. אני זוכר היטב עד כמה חוויית הלמידה באנגליה הייתה שונה. הגעתי לג'סיקה קאש והיא אמרה לי: 'אני לא חברה שלך, אני לא אמא שלך, אני המורה שלך. אני רוצה להעניק לך כלי לשירה, מה שתעשה בו זה עניינך.' את הדבר הזה אני רוצה להעביר לתלמידים. אני רוצה לתת להם את הכלים לשיר באופן שהוא אולי פחות אינטואיטיבי להם אבל יכול להרחיב להם את ארגז הכלים. העולם הולך לכיוון של שילובים מפתיעים. מורים ותלמידים צריכים להיות מוכנים אליו. למיומנות ולתיחכום של הקהל אני לא דואג. אני רואה את זה בהופעות בכל רחבי הגלובוס."