ביקורת / יוג'ה ואנג בפילהרמונית

יוג'ה ואנג בפילהרמונית. צילום: שי סקיף

שום מילה על השמלה של יוג'ה ואנג. מנצח: זובין מהטה. היכל התרבות תל אביב 18.1.2016

אבל הרבה מילים טובות על הקרנניות דלית סגל וסאלי בן משה ועל האבובנים דודו כרמל ותמר מלצר שתמכו היטב בגוף המיתרים המשובח של התזמורת הפילהרמונית הישראלית בביצוע הקונצ'רטו במי במול מז'ור ק. 271 לפסנתר מאת מוצרט. קונצ'רטו שהמלחין בחר לכלול בו דיאלוגים משמעותיים בין התזמורת והפסנתר כאשר כמעט כל חומר נושאי חשוב מושמע הן על ידי הסולן והן בידי התזמורת.

האינטונציה, הפיסוק המוסיקלי, גוון הצליל ונגינת האנסמבל של הרביעיה הזו הפכה את ההאזנה לקונצ'רטו לחוויה מוסיקלית אמתית.
שום מילה על העקבים של יוג'ה ואנג. אבל הרבה מילים טובות לזובין מהטה שבחלקו הראשון של הקונצרט השכיל ללוות בצניעות ובמוסיקליות גדולות ארבעה סולנים צעירים במיוחד. הוא השכיל לתת לשלושת הכנרים ולפסנתרנית את הבמה, לספק להם "שמיכת ביטחון" , גמישות ריתמית ותקשורת נהדרת עם התזמורת המלווה.

שום מילה על ההדרן הראשון שניגנה ואנג מסדרת "מה עוד אפשר לעולל למרש הטורקי של מוצרט".

אבל מילה טובה לכל מי שלקח חלק בביצוע הקונצ'רטו בפה מינור לשלושה כינורות ולתזמורת מאת ויוולדי. לסולנים סמיון גבריקוב שניגן את הפרק השני של הקונצ'רטו במוסיקליות עצומה, לדומיטרו פוצ'יטרי ואסף מעוז שביצעו את הפסאז'ים הוירטואוזים של הפרקים הקיצוניים בדיוק ובפרצי אנרגיה משכנעים, לתזמורת שנתנה על הבמה דוגמא של הקשבת עמיתים שרכזה את תשומת הלב של הקהל (כל כך יפה ומרגש לראות מוסיקאים שאינם מנגנים ברגע נתון מאזינים לחבריהם) לעימנואלה סילבסטרי על צליל מדויק ויפה בתפקיד הקונטינואו ולאיזי קסטוריאנו על חלקו בביצוע.

שום מילה גם על גרסת הפסנתר ל"גרטכן ליד הכישור" (ההדרן השני שניגנה ואנג).

אבל המון מילים טובות ליוג'ה ואנג על נגינת מוצארט נהדרת. על היכולת להגדיר מחדש "רובאטו" (גמישות ריתמית) בתוך פעמה יציבה על ידי שימוש בעיטוריות, בהשהיות כמעט בלתי מורגשות, במעברים עוצרי נשימה בין סוגי מגע פסנתרני , המון מילים טובות על קדנצות שנוגנו בהרחבה סגנונית שתמיד הייתה רבת טעם, על קשב אמיתי למצלולים ולמוסיקליות של התזמורת המלווה ועל יכולת להגיש מוצארט רענן ואינטימי ששכנע גם בשורות האחרונות של ההיכל.

על הסימפוניה השלישית בדו מינור אופוס 78 מאת סן סנס ועל ביצועה אין לי הרבה מה להגיד. היצירה אפקטיבית. מלודית. זורמת. מתכתבת בעדינות עם מוסיקה שנכתבה לפניה, ועשויה בהחלט להשכח זמן קצר לאחר ההאזנה לה. הייתה כאן הזדמנות נוספת למהטה ולתזמורת להציג רמת נגינה משכנעת מאד. לדודו כרמל (אבוב) ליוסי ארנהיים (בחליל) ולמובילי כלי הנשיפה האחרים להראות את יכולתם, שוב התברר שמשולש שמנוגן נכון במקום הנכון (גבי הרשקוביץ) יכול לרגש. יסלחו לי אניני הטעם מבין קוראינו, אבל ברגעים מסויימים ציפיתי שבעקבות תרועות העוגב יצוץ על הבמה גודזילה או לחילופין בלה לוגוסי (או דומיו). אחרי הויוולדי והמוצרט שימש הסן-סנס כקינוח מספק.

מחשבות בתפזורת.

רק בישראל (א) - השעה 7:20. איש מבוגר פוסע לבדו לכיוון היכל התרבות. מבטו מהורהר והוא אוחז בידו מחזיק מפתחות מרובע גדול שאליו קשור מפתח מכונית. מבט נוסף בכיוונו מאשר שזהו אכן מאסטרו מהטה. ללא גינונים, ללא פמליה. איכשהו, משהו מזה עבר גם לבמת הקונצרט.

רק בישראל (ב) - אחד הרגעים המיוחדים בתולדות הקונצ'רטו לפסנתר הייתה הכנסת הטימפני לקדנצות של הקונצ'רטי לפסנתר של בטהובן. כמה מהנוכחים באולם (כנראה מוסיקולוגים או מלחינים מתוסכלים) החליטו ליצור את אותו אפקט גם בקונצ'רטו המוקדם של מוצרט כאשר ענו בשיעולים מתוזמנים היטב לחלקים הריתמיים בקדנצות של הפרק הראשון והשני הקונצ'רטו של מוצרט. נרשמה התעניינות בווינה.

רק בישראל (ג) - אין מילים תקינות פוליטית לתאר את הדחיה שעוררה התנהגות חלק מבאי הקונצרט בתחילת חלקו השני. מאסטרו מהטה עמד דקות ארוכות על הפודיום כשהוא על הבמה ממתין לקהל להתיישב במקומו כאשר גל אחרי גל של מאחרים, שקיות עם דוגמיות מתנת שתי חברות תעופה זרות בידיהם נכנס ופוסע במתינות לעבר מקום מושבו. אחרי הגל השלישי נאלץ מהטה לרדת מהבמה.

את האמת? קיוויתי שהתזמורת תרד אחריו, אבל אולי טוב שאחרי מספר דקות הוא הופיע כדי להתחיל את ביצוע הסימפוניה של סן סנס. אותם אנשים, עם אותן שקיות מיהרו להסתלק מהאולם עוד לפני שנדמו הצלילים האחרונים של הסימפוניה, כפי הנראה כדי להספיק ולהגיע אל מוכר הכעכים שבחוץ.

אבוי.