ריאיון לאופוס / מאסטרו זובין מהטה

מאסטרו זובין מהטה. צילום: עודד אנטמן

מדוע הפילהרמונית הישראלית עדיין לא מנגנת ואגנר; כיצד משנים הנגנים ילידי ישראל את אופיה, ומיהם כוכבי העתיד שלה? זובין מהטה מנהלה המוסיקלי, תכף בן 80, בראיון חג מיוחד ל"אופוס".

כאשר היה זובין מהטה בן 20, התקבל בידיו מברק מאת PalPhilharmonic, ובו הזמנה לנצח על קונצרט. בטרם נענה להזמנה, ביקש המנצח הצעיר לברר מה מסתתר מאחורי השם. לאחר כמה בירורים, הצליח לגלות ש-PalPhilharmonic הוא הכינוי הטלגרפי של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, אשר זמן לא רב לפני כן עדיין כונתה באנגלית: Palestine Philharmonic Orchestra, ועם קום המדינה שינתה את שמה (אך לא את כינויה הטלגרפי).

כמעט שישה עשורים חלפו מאז אותה הזמנה. מהטה, שבשנה הבאה ימלאו לו 80, זוכר שכבר בביקורו הראשון בישראל הרגיש בבית: "ברחוב דיזנגוף דמיינתי ששוב אני מהלך ברחובות בומביי. אותו החום, אותה הצפיפות, בתי הקפה שברחוב - בדיוק כמו בומביי". יותר מכל התרגש מקבלת הפנים שערכה לו התזמורת - לא בחזרה הראשונה, כאשר עוד "מיששו את הדופק" איש של רעהו, אלא בחזרה השנייה: "מיד כשנכנסתי לאולם התחילו למחוא כפיים, והרגשתי שהם היו כנים". מהטה ניצח על התזמורת לראשונה בשנת 1961, ובשנת 1977 בחרה בו התזמורת לתפקיד המנהל המוסיקלי, ולאחר ארבע שנים הפך התואר ל"מנהל מוסיקלי לכל ימי חייו".

הוא נולד בבומביי שבהודו, כבן לקהילת מאמיני זרתוסטרא שהיגרה מפרס להודו עם התפשטות האיסלאם. את אמנות הניצוח ינק בגיל צעיר מאביו: "עוד בהיותי עולל בעריסה, נשטף מוחי במוסיקה קלאסית. אבי היה כנר אוטודידקט, שלימד את עצמו מאפס לנגן את הקונצ'רטו לכינור של בטהובן. מאוחר יותר נסע ללמוד אצל פדגוג הכינור איוון גלמיאן (המורה הידוע של פרלמן וצוקרמן, בין היתר). בהמשך הוא הקים את התזמורת הסימפונית של בומביי ואת רביעיית המיתרים של בומביי".

בגיל 18 נסע מהטה לווינה ללמוד רפואה, אך מהר מאוד נמשך לכיתות הניצוח של המנצח הנס סברובסקי: "הוא היה מורה בעל משמעת טכנית נוקשה מאוד. הוא בא מהאסכולה של טוסקניני, ובגישתו היה נאמן מאוד לטקסט שבפרטיטורה. הוא לא אהב שמתעסקים ומשחקים בטקסט, ודרש לנגן את הטקסט ככתבו. כמו כן, הוא היה מאוד מושפע משטראוס בניצוח החסכני שלו - שטראוס עצמו נהג לומר: 'לעולם אל תזיע כשאתה מנצח, הקהל הוא זה שצריך להזיע'", מהטה ממשיך בזיכרונותיו מסברובסקי: "הוא היה אחד האנשים המשכילים והתרבותיים ביותר שפגשתי בחיי. הוא נהג להשוות סגנונות שונים במוסיקה לאסכולות השונות בציור: באסכולה הפיורנטינית אתה מתובנן במתווה, ואילו באסכולה הוונציאנית אתה מתמקד יותר בצבע. כאשר את מתבונן בציור של רפאל, אתה ראשית לכל בוחן את הגיאומטריה, את מיקומם של האנשים בציור, ולא את צבע קפלי הבגדים או עיצובם, וכן הלאה".

הפסנתרן ליאון פליישר אמר פעם שלפני 50 שנים, היה ניתן לנחש את מוצאו של המבצע לפי נגינתו, בעוד שבימינו רוב הדברים נשמעים בכל מקום אותו הדבר. עם זאת, נדמה שלפילהרמונית הישראלית יש סגנון ייחודי, במיוחד בנגינת יצירות מאת מלחינים כמו ברוקנר, מאהלר וריכארד שטראוס. מה הסיבה לכך?

"הבט, וינה היא ביתי המוסיקלי, ועל כן הרפרטואר שלי הוא וינאי גם כן - החל מהיידן ועד אלבן ברג. אני גם משתדל לנצח על מוסיקה בת זמננו, לא מספיק לצערי. עלינו גם להבטיח את מכירות הכרטיסים שלנו, והמוסיקה המודרנית מוכרת פחות כרטיסים. למרות הכל, אנו משתדלים לשלב יצירות ישראליות. את העונה הבאה לדוגמה, נפתח עם יצירה של המלחין הישראלי יוסף ברדנשווילי. אף שתוכנית הקונצרט עמוסה למדי ותכלול את הקונצ'רטו לפסנתר של שומאן ואת הסימפוניה התשיעית של בטהובן - הרגשתי שחשוב לשלב את היצירה".

החרם על ואגנר הוא עניין ידוע ומוכר, בעוד שהתזמורת מנגנת לעתים יצירות של מלחינים שנחשדו בשיתוף פעולה של ממש עם הנאצים. למה דווקא לא את ואגנר?

"למה? כי אנחנו לא אמיצים מספיק. לוואגנר לא היה שום קשר למשטר הנאצי, ואילו המלחין קארל אורף לדוגמה, היה נאצי אמיתי. הדביקו לוואגנר סטיגמה וזה מקשה עלינו מאוד. אבל אני מחכה ליום שבו זה יקרה. אני מאמין שזה יקרה! זהו חור שחור בתרבות המוסיקלית שלנו: אנחנו מנגנים את המוסיקה של כל 'הילדים' של ואגנר - אבל את ואגנר עצמו אין לנו אומץ לנגן!"

במשך כ-13 שנים כיהנת כמנהלה המוסיקלי של התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק. לאחרונה נודע שהתזמורת תרה אחר מנהל מוסיקלי חדש. מיהם המועמדים הבולטים לדעתך?

"אתה יודע, אני לא בטוח שאני יכול לענות על השאלה, מפני שישנם הרבה מנצחים צעירים שאני לא כל כך מכיר, אני יודעת את השמות שלהם, אך אני פחות מכיר את העבודה שלהם. קח את ולדימיר יורובסקי לדוגמה, כאשר הוא ניצח כאן בפילהרמונית שמעתי שזו היתה הצלחה גדולה, אך מעולם לא הייתי בקונצרט שלו, כך שקשה לי לומר".

מה דעתך על האופי של הפילהרמונית הישראלית כיום לעומת זה של שנות ה-70 או ה-80, כאשר בין חברי התזמורת היו מוסיקאים כמו חיים טאוב, יונה אטלינגר ומרדכי רכטמן?

"בשנות ה-70 וה-80 התזמורת היתה מורכב ברובה מישראלים צברים, ואילו בתחילת שנות ה-90 חלק גדול מחבריה היו יוצאי חבר העמים. כיום, ישנו מספר הולך וגדל של ישראלים בין חברי התזמורת, במיוחד בקרב הדור הצעיר. יש לנו סקציות שלמות בתזמורת שמורכבות מצברים - זה לא היה כך קודם.

"אני חושב שבאופן כללי, התזמורת הולכת ונהיית וירטואוזית יותר, בדומה לתהליך שמתרחש בתזמורות אחרות בעולם, כי כל דור חדש שבא הוא מפותח יותר מבחינה טכנית. לדוגמה, כאשר בטהובן כתב את הקונצ'רטו שלו לכינור, היצירה נחשבה לבלתי ניתנת לנגינה מבחינה טכנית, ואילו היום כל תלמיד כינור רציני יכול להתמודד אתה מבחינה טכנית".

הפילהרמונית הישראלית. צילום: שי סקיף

הפילהרמונית הישראלית. צילום: שי סקיף

לסיום, האם תוכל לשער אילו מוסיקאים ישראלים צפויים לתפוס, למיטב הערכתך, את קדמת הבמה בעולם?

"קשה לומר. יש מוסיקאים נפלאים כיום כמו הכנרים גיא בראונשטיין ואיתמר זורמן שכבר מפתחים קריירה נפלאה. קח את המנצח להב שני לדוגמה. אנחנו נותנים לו הזדמנויות רבות, ובכל פעם הוא משתפר ומוכיח את עצמו. לאחרונה פגשתי ילדת פלא בשם עלמה דויטשר, צעירה מאוד. היא מנגנת קונצ'רטו של מוצרט בפסנתר, ואז היא נוטלת את הכינור ומנגנת קונצ'רטו רומנטי צרפתי, ובקונצ'רטו של מוצרט היא אומרת לי: 'אתה יודע, מוצרט כתב קדנצה לקונצ'רטו, אבל היא קלה מדי, אז כתבתי אחת משלי'. שמעתי לאחרונה תקליט של שלוש יצירות שהיא הלחינה. אני יכול רק לקוות להתפלל שההורים והמורים שלה יטפחו אותה כך שיום אחד היא תיהפך לאמן חשוב. איני יכול להגיד לך כבר עכשיו מה יקרה, והיא מתוקה כל כך! היא באה בשנה שעברה לקונצרט שבו ביצענו את 'העטלף', ואמרה לי: 'מעולם לא שמעתי את האופרה הזאת', ואז נתנה הערות שרק מוסיקאי בוגר ומשכיל יכול לומר! במלים אחרות, היא ישבה וממש הקשיבה. כך שיש הרבה כשרון בסביבה.

"יש לנו היכולת להזמין כיום אנשים כמו אנדרס שיף ופנחס צוקרמן, אך עלינו לקדם גם אנשים צעירים. גם שיף וצוקרמן היו צעירים פעם, וקיבלו הזדמנות ראשונה. רובם התחילו את הקריירות שלהם אתנו, כולל אמנים לא-ישראלים כמו לאנג לאנג, מידורי ואחרים. כל כך הרבה אנשים ניגנו את הקונצרט הראשון שלהם אתנו, אך לפעמים הם שוכחים זאת!"